ראשית, אפתח בגילוי נאות שאני רחוק מהעולם הזה של הפורום מרחק רב, וסביר להניח שזאת הפעם האחרונה שאכתוב כאן.
אז אחרי הקדמה כזאת עלי להסביר מה הוביל אותי לבקר כאן, אעשה זאת תכף.
למען האמת, מכמה סיבות העדפתי לשתוק, להשאיר את הדברים שתכף אומר בתוכי ולא להוציא אותם החוצה, בין היתר כי אני מדבר יותר מהראש ופחות מהלב כרגע, אבל לא רק.
אבל אתמול בתפילה קראנו על תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים "שלא תפיל בה אשה את פרי בטנה", וחשבתי לעצמי שבלא להוציא החוצה מחשבות והרהורים ש"נשתלו בך והתפתחו" יש גם בחינה של "הפלה", אז החלטתי בסופו של דבר כן "ללדת", אבל במקום רחוק ממני. ולמען האמת, גם לא ממש חשוב לי לקבל תגובות, מבחינתי ההודעה הזאת יכולה להישאר בלי תגובות ולהיעלם עם הזמן בארכיון.
ולמה דווקא פה ? כי ההשראה שלי נבעה מספר שאני קורא בשם "לוחמי התמורות", ספר שכתב מי שמגדיר את עצמו "יוצר ומורה דרך על פי שיטת רבי נחמן מברסלב" - ארז משה דורון (אין לי ממש מושג מי זה, לא טרחתי גם לחפש, אבל נראה לי ששמעתי את השם הזה גם ביחס לספרים אחרים שהוא כתב, אולי).
מעניין אותי אם יש מוטיבים של ברסלב בספר הזה, כי כרגע אני רואה בו בעיקר מוטיבים מהיהדות והתורה על כל צעד ושעל.
הקטע שגרם לי להרהר בכך והיווה את ההשראה היה פרק 18 בספר, עולו מתמודד שם עם מחשבות מתסכלות ומדכאות על כך שיש מלחמה בעולם ויש בו רצון עז לפעול להביא את ההכשרה שלו לידי ביטוי, ובמקום זה הוא נשלח למדבר שומם לתקופה שכבר נמאס לו ממנה והוא לא מבין למה הוא נמצא שם ומה הוא אמור לעשות בכלל. הוא נכנס לעצבות ולדכדוך, אבל דווקא אז ברגע המשבר הוא מחליט לשנות כיוון להתחזק ו"להמיר את העצבות שלו באור" (עכשיו כשאני חושב על זה, זה נשמע קצת ברסלב).
בלילה מתגלה אליו בעל התמורות ואומר לו שהוא ניצח בקרב! ופדה שבויים רבים מעומק הכאב! ובעצם נותן לו פרספקטיבה אחרת
על כל הסיטואציה הזאת שהוא היה נתון בה, ועל המשמעות של המעשים שלו, שבמהלך הסיטואציה שהוא היה שרוי בה, לא הייתה לו שום מודעות לגביהם. זה קטע יפה, וזה גרם לי להיזכר ולהרהר במדרש הבא:
"אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית ל"ז, כא) - בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בלבו]" (שמות ד', יד) - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בֹעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" (רות ב', יד) - עגלות מפוטמות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו [ויקשב ה' וישמע ויכתֹב ספר זכרון לפניו]" (מלאכי ג', טז). רות רבה ה', ו.
המדרש הזה בא ללמד אותנו שחסר לנו בהיותנו בני אדם את הפרספקטיבה הנכונה להעריך את המשמעות של המעשים שלנו, אנחנו
מסוגלים לראות את המשמעות של המעשים שלנו רק בזווית מאוד מצומצמת - נקודתית.
ראובן אהרון ובועז, לפי המדרש לא העריכו בשעתו את המשמעות המלאה של המעשה שלהם, הם הסתכלו על מה שהם עושים כהתנהגות טובה ונכונה, אבל ככזאת ששייכת למעגל המצומצם של הזמן והמקום שהם היו בו. לא היה להם מושג שמה שהם עושים יחקק בנצח. הייתה להם בהתנהגות שלהם תודעה זמנית-מקומית ולא תודעה של נצח.
המדרש (כמו הסיפור מלוחמי התמורות), בא ללמד אותנו, שאמנם אנחנו מוגבלים בידיעה שלנו, ואין לנו את הפרספקטיבה הנכונה להעריך את המשמעות של המעשים שלנו ושל הסיטואציות שאנחנו מתמודדים איתן, אבל הפתרון לזה הוא לפתח תודעה של נצח.
נכון, ייתכן שנעשה מעשים גדולים וחשובים שראוי לקבל עליהם שכר, אבל הם יהיו בבחינת "נבואה לשעתה", ואילו מעשה בסיטואציה שלא נקדיש לה יותר מדי חשיבות יהיה בבחינת "נבואה לדורות", ואין לנו את האפשרות לדעת להבחין בין אלו לאלו, אז בגלל זה לפי המדרש תמיד צריך לפעול מתוך "תודעה של נצח", וכשפועלים מתוך תודעה כזאת פועלים אחרת ("בכתפו היה מוליכו אצל אביו", "בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו", "עגלות מפוטמות היה מאכילה").
המדרש ממשיך ואומר שבעבר היה אפשר להיחקק בנצח, במובן של "להיות חלק מהתורה", אבל התורה נחתמה וכבר אי אפשר להיחקק בנצח במובן הזה, אבל עדיין יש סיפור של גאולה שהולך ונכתב (אליהו כותבה ומלך המשיח), ובמובן הזה כן אפשר להיחקק בנצח.
