אומרים שאם הזוג ביחד כאשר לאשה יש פטריה, הבעל נדבק גם ואז זה מדביק שוב.
אם היינו ביחד עם פטריה (לא ידענו מה זה בהתחלה, זה היה במשך תקופה כך שיצא כמה פעמים)
איך אפשר לדעת אם הבעל נדבק?
הוא לא מרגיש שום דבר חריג.
אני בטיפול אינטנסיבי כעת בפטריה ולא רוצה להדבק שוב.. (סיוטט)
אז אומרים שאולי כדאי שגם הבעל יטפל כי אולי הוא מדביק אותה כל פעם אבל חוץ מזה הוא לא אמור להדבק
המשחות האלו הם סטרואידים אבל אם זה לא שימוש ממושך זה בסדר בעיקרון
היינו עם פטריה ורק עכשיו זה מטופל.
אם ח"ו זה חוזר יש נפקא מינה אליו.
תודה=)
יש לי כמה סירים ממש גרועים שאני רוצה להחליף לסירים טובים ןאיכותים נון סטיק טובים כאלה..
בעקרון ממש אוהבת סירים של סולתם ומאד מרוצה מהם.. ותכננתי לעשות שם מתישהו קניה גדולה.. יש לי שם מועדון ויש גם הנחה משמעותית של בהצדעה ובמבצעים זה יוצא ממש ממש סביר..
בכל אופן התפנית בעלילה היא שאני צריכה לבחור מתנה מהעבודה ויש שם סט סירים די גדול (4 סירים, מחבת וכמה דברים קטנים) של חברת FOOD APPEAL
וסט סירים עוד יותר גדול של חברת Xenon סדרת Ultra/Gleam...
אשמח מאד לשמוע ממי שמכיר האם הן חברות טובות ואיכותיות? האם משתוות לאיכות של סולתם לדוגמא? שווה לי לבחור באחד הסטים או שעדיף לי לבחור מתנה אחרת ולקנות את הסירים בסולתם כמו שתכננתי?
תודה!!💓
סירים חדשים לרוב מותאמים לאינדוקציה
לא תמיד למדיח.
הייתי קונה סירים מותאמים (סירים לרוב מחזיקים שנים).
הייתי נוטה לקנות מסולתם אם המחיר סבבה. זה משהו שנשמר הרבה זמן. ומהעבודה את תקחי גם ככה משהו, אז זה מצמצם את הפער. (אגב, אולי יש שם אופציה לשובר לרשת מזון גדולה? זה הוצאות שגם ככה עושים).
אם היית אומרת שאת צריכה סיר שגם ככה אין לך בו הרבה שימוש, אז מילא. אבל אם כל הסירים שלך לא משהו, כדאי שיהיו סירים שכיף לבשל בהם. (אני מאמינה שככל שיותר נוח וכיף לבשל במטבח, כך מבשלים יותר אוכל ביתי).
ולפחות מחבתות! לא מבינה איך אפשר לטגן חביתה כשחצי ממנה נדבק למחבת… זה הכי מבאס שיש.
נכון אני באמת חייבת חדשים בדחיפות ...
תודה 💓
איכות בינונית ולא מעבר.
של פוד אפיל יותר איכותי בעיני
יש לי סירים בני 10 שנים של סולתם עברו גם את הילדים והחזיקו מעמד
אולי הברגים מתכופפים? או שזה ממש נשבר?
(ולא תמיד זו אותה איכות...).
אבל זה היה סרט.
לקחת להם כמה חודשים לשלוח חדשה לאחת החנויות שלהם ואז באנו לאסוף. אבל זה באמת סיר שלא רציתי לוותר עליו (ונשברה לו הידית בשימוש הראשון בערך)
הידית של המכסה
מבאס ממש
יש לי סירים של פוד אפיל יותר מוצלחים מהסולתם, ויש פחות מוצלחים...
לצערי לא יודעת לומר סדרה.
אם תשאלי אותי הייתי הולכת על רוסו, חושבת שגם להם יש מבצעים שווים עכשיו
אבל יש לי קצת דברים שלהם כי זה זול ולא אכפת לי מקסימום להעיף אם יהרס עוד שנתיים.
וזה גם לחלבי, ואני פחות מבשלת בחלבי
כרגע הם עושים את העבודה אחלה. כלומר, באמת לא נדבק וכו.
מקסימום יהרסו, הם עלו לי גרושים.
יכולה לספר שאנחנו קנינו לפני יותר מעשר שנים סט של פוד אפיל, של סירים מעולים עם מכסי זכוכית וגם מחבתות, נון סטיק, שיכול להכנס לתנור ולמדיח. ומאוד נהנינו להשתמש בהם הרגישו איכותיים ממש האוכל התבשל טוב.
בגלל שהיינו מאוד מרוצים קנינו סט זהה לאחי כשהוא התחתן, וגם הם היו מאוד מרוצים בהתחלה.
אבל הבאסה היא שאחרי כמה שנים הם כבר נשרטו וקצת התקלפו, אחי כבר נראה לי החליף הכל, אנחנו עוד משתמשים בהרבה מהם אבל האמת שצריכים כבר להחליף כי הם שרוטים מאוד וזה לא בריא.
נשרטים, והציפוי לא מחזיק מעמד
אין כמו סולתם אני ממש מרוצה
הסיר עם סכום ממתכת אחרת הוא נשחק ומתקלף
אם תעמדי בזה - אחלה, הייתי לוקחת
אם לא, תחליפי כל כמה שנים. אחרת ממליצה על סולתם
יש לי סולתם ופודאפיל, על שתיהם שמעתי המון המלצות.
יש לי 2 סוגים של סולתם - כסופים ושחורים (נון סטיק). מלכתחילה רציתי את הכסופים, להורים שלי יש כאלה שנים והם מעולים, אבל התאכזבתי לגמרי משלי. השחורים אחלה לגמרי (נדמה לי שסדרת מינרל סטון, יכולה לבדוק אם יעזור)
פוד אפיל פחות בשימוש אצלי (חלבי), אולי קצת מתקלפים אבל גם סבבה לגמרי בשבילי.
אז ממליצה לך ללכת לפי סדרה מומלצת מניסיון ולא לפי חברה דווקא.
קודם כל אם יש תקציב לסירי נירוסטה לבשרי הייתי הולכת על זה. לסולתם יש את הסדרה של טריו שהיא מעולה (והידיות הן גם נירוסטה, אז לא נוטות ליפול)
בגדול- ידיות פלסטיק יותר נוטות להישבר או ליפול.
וככל שהידית יותר חלק מהסיר/מכסה, כך היא פחות נוטה ליפול. נניח יש לי סיר שהידיות הן ממש אותה יציקה של שאר הסיר.
או מכסי זכוכית עם ידיות ממתכת.
יש להם כמה סוגים
חלק ממש מוצלחים חלק אני פחות אוהבת
אם זה עם צבע בהיר אז זה מבאס כי הצבע נהרס
שחור זה אחלה
מכסה זכוכית- לפעמים יש כזה חריץ בין המסגרת מתכת לזכוכית שקשה לנקות שם וזה מעצבן
יש לי את זה וזה בסדר אבל הייתי שמחה למכסה אחר...
לא רציתי שיהיה מהניק שלי למרות שאני יודעת שאתן יודעות מי אני
לא היה לי כוח לערוך, אז זה מה שיצא מהלב.
והתלבטתי אם לשלוח, אבל החלטתי לשלוח בכל זאת, כדי לבדוק אם זה סיפור אישי שלי או שיש פה עוד כמה שהוא ייגע בהן
מקווה שתהנו...
טליה דופקת על המיקרופון, מחייכת חיוך רחב ומקרבת אותו לפיה.
"ערב טוב לכולם", דממה מחליפה את המולת הפטפוטים העליזה שמילאה את האולם עד לפני רגע.
משהו נרגע בטליה. ככה היא אוהבת את עצמה. מלאת עוצמה ונוכחות, בקדמת הבמה.
היא ממשיכה לקטע פתיחה קצר ואחריו להנחיית הערב כולו, ועל הבמה מולה מתחלפים בקצב הריקודים, קטעי השירה וההופעות השונות.
הבנות מחייכות, מרוצות, ההורים מוחאים כפיים, וטליה מוודאת שהכול עובד לפי התוכניות.
אקורדים אחרונים של סיום גוועים לאיטם, והערב נגמר.
המסך נסגר לאיטו, האורות נדלקים, והמולה שבה וממלאת את האולם.
"המורה טליה", אימא בכיסוי ראש צבעוני מתקרבת אליה, "הבת שלי כל כך נהנית בשיעורים שלך, תודה רבה".
טליה מחייכת אליה.
"כל הכבוד על ההפקה שהרמת פה", קוראת לעברה אימא אחרת. "מדהימה".
טליה מסוחררת. היא מסתובבת באולם בעיניים בורקות, טופחת על שכמן של תלמידות נרגשות, מקבלת בתודה מחמאות קולניות, ונושמת לתוכה את תחושת היכולת.
***
"אימאאאאא", טלי מתקפלת בכאב "כואב לייייי".
אף אחד לא שומע אותה.
החושך סביבה מעמיק.
היא מרימה בזהירות את עיניה.
"מישהו פה?" היא לוחשת, והדממה שעונה לה מחרישה את אוזניה.
מישהו ישמע אותה פעם? מישהו יבוא לעזור לה?
***
ילדה קטנה בוכה מרחוק בכי מר.
טליה מחפשת אותה בעיניה, אבל לא רואה דבר ומתייאשת.
היא פותחת את דלת האוטו, ומתיישבת באנחת סיפוק.
איזו הפקה זו הייתה. חודשיים של עבודה מתערבלים לה בלב.
ברוך ה' שיצא ערב מוצלח.
הטלפון מצלצל והיא מרימה אותו בהיסח הדעת.
"כן, חמוד", היא מאותתת ועוברת לנתיב הימני.
"אימאאא", דוד מיילל שם על משהו, אוריה חוטפת לו את הטלפון מהיד וצועקת.
טליה נושמת עמוק, מרגיעה, מפשרת, והילדים נרגעים.
שוב מזדחלת לה ללב תחושת היכולת.
הנוכחות היציבה שלה משרה על הילדים שלווה.
בעבודה מעריכים אותה, בבית מקבלים ממנה. היא אוהבת את מי שהיא.
***
"מה איתי?" דמעה קטנה מתגלגלת על לחיה של טלי.
"מישהו זוכר אותי?" שוב דממה.
***
"אתה שומע ילדה בוכה?" טליה נעה על כיסאה בחוסר נוחות.
"ילדה בוכה?" שחר מניד בראשו לשלילה. "אולי הבת של השכנים בוכה. מה התחלת לספר על המסיבה?"
"אני שומעת ילדה בוכה", מתעקשת טליה. "היא נשמעת ממש נואשת. אני מקווה שאימא שלה תצליח להרגיע אותה מהר." היא לוקחת נשימה עמוקה. "אז איפה הייתי? אה, ואז ניגשה אליי תלמידה אחת..."
היא מדברת ומספרת ומתלהבת, אבל תחושה עזה של חוסר נוחות מתעוררת בה.
משהו לא בסדר.
הבכי הזה רודף אותה. מאיפה הוא מגיע?
***
"אני רוצה הביתה", העיניים של טלי כבר אדומות מדמעות, וידיה רועדות.
"אני רוצה לאימא".
"הינה הבית שלך", איש גבוה מצביע לעבר הבית. "את יכולה להיכנס אליו".
"אני לא רוצה את הבית הזה", טלי מתכווצת. "אני רוצה בית אחר".
"אבל שם מחכים לך", אומר האיש. "תראי, יש שם על השולחן צלחת עם חביתה שמחכה לך".
טלי מתרוממת על קצות האצבעות ובוחנת את הצלחת בשתיקה.
"אבל אין שם חיבוק", היא לוחשת. "ואין שם מבט אל תוך העיניים. אני לבד שם".
"אבל יש לך שם אימא", האיש מביט בה בחוסר אונים, "ואבא, ואחים, ואחיות. איך יכול להיות שאת לבד?"
"אני לבד עם הרגשות שלי. אני לבד עם הצורך באהבה. אף אחד לא רוצה לתת לי. אף אחד לא נותן לי להרגיש שאני מוגנת, שיש לי מקום".
"אני לא מבין מה את רוצה". הוא מביט בה בייאוש ומתחיל להתרחק.
היא שוב לבד. אין לה מקום. היא צריכה לברוח.
מתחילה לרוץ בעיוורון, בעיניים מסומאות מדמעות.
היא חולפת ליד עצים, וליד כר דשא רחב, וליד גינת משחקים מלאה בילדים, אבל היא לא רואה אותם.
ליבה דופק בחוזקה.
אף אחד לא יראה אותה. היא עלולה ללכת לאיבוד.
"ילדה", מישהי גדולה חוסמת פתאום את דרכה. "ילדה..."
טלי נעצרת, ומרימה את מבטה לאישה הגדולה.
משהו בה מוכר לה.
העיניים הירוקות עם הקמטים הזעירים בצידיהן, קו הלסת החד.
טליה.
טלי משפילה את מבטה.
"לאן את רצה?"
טלי חושקת את שפתיה.
"אני בורחת", היא מסננת.
"ממי?" טליה יודעת ממי. טלי יודעת שהיא יודעת, ולכן היא רק שולחת מבט ארוך אל תוך עיניה ולוחשת: "מכולם. מכל מי שלא מבין. מכל מי שלא מקשיב. מכל מי שלא רואה".
"אני רואה", אומרת טליה ברוך.
"את רואה אותי?" טלי מעקמת את שפתיה בפקפוק. "אם את רואה אותי – את יכולה לקחת אותי איתך?"
"אני לא יכולה להכיר אותך לכולם". טליה מביטה סביב במצוקה. "כולם מכירים אותי בלעדייך".
דמעות עולות בעיניה של טלי, וכתפיה שחות.
"ידעתי". דמעה קטנה נספגת בגב ידה של טליה, והיא ממהרת למחות אותה.
"אף אחד לא רוצה אותי. גם את".
"אני כן..." טליה נושכת את שפתיה. "רק לא מול כולם."
"נו באמת", גבותיה של טלי מתכווצות בזעם.
"אנ'לא צריכה מישהי שתתבייש בי." היא מותחת את גבה בהתרסה.
"אני אלך בעצמי לספר לכולם שאני את. שיחשבו כולם מה שיחשבו".
והיא פורצת בריצה מחודשת.
טליה מביטה בה בעיניים מזוגגות.
כל כך הרבה שנים הצליחה להדחיק את הטלי שהייתה. את הטלי שהיא.
חשבה שבנתה לעצמה דמות חדשה, יציבה וחזקה.
חשבה שהתגברה.
ובמשך כל הזמן הזה המשיכה טלי לחיות. לזעוק, להשתולל, לבקש ממנה הכרה.
"חכי", שמעה את עצמה צועקת. "אני אוהבת אותך."
טלי נעצרה, ואז התחילה להתקרב בהיסוס.
טליה הושיטה לה את ידה, וטלי הושיטה גם את שלה בהיסוס.
טליה רכנה, והביטה עמוק אל תוך עיניה של טלי.
"אפשר ללכת איתך יחד?"
סיפור חוזרתודה
סיפור חוזרסיפור חוזראבל לא טוב לה. טלי מנהלת לטליה את החיים.
היא מנסה להרגיע ילדה שכבר איננה ובגלל זה היא פוגעת בילדים שלה .
אמא לא אמורה לפשר מריבות באמצע נסיעה . יש אבא בבית. מותר לאמא לצאת מהבית בלי שיתקשרו אליה לבכות בטלפון.
הבנתי שטלי היא טליה. אבל היא לא.
הסיפור בא להגיד שבתוך כל אחד יש ילד קטן שמנהל לו את החיים,
והעניין הוא לא לברוח ולהתעלם מהילד הזה, אלא להכיר בו ולתת לו יד,
ואז גם החיים עצמם יתנהלו אחרת.
לקראת לידה ראשונה, אנחנו מתלבטים מה נכון\ראוי\כדאי לעשות, ונשמח לשמוע איך זה אצליכם.
א. האם הילדים שלכם רואים מגע בינכם? אם כן, לאיזה סוגים?
ב. האם הילדים שלכם שומעים דיבורי אהבה בינכם?
ג. האם הילדים שלכן חשופים ללבוש שונה שלכם מאשר בפני אחרים - כסר"ש, מכנסיים, שרוולים - נניח פיג'מה?
ד. האם הדברים הנ"ל תלויים בגילאי הילדים? אם כן, איך?
ה. עד כמה מה שאתם עושים נובע מתוך מה שראיתם בבית ההורים (המשך\הפוך)?
ו. לפי איזה פוסק הלכתי אתם הולכים בנושא הזה? מקור?
ולא בהכרח תמצאי פסקים הלכתיים לכל דבר והשקפה הרבה פעמים תלויה בדברים שמסורים ללב
לא רואה טעם לכתוב מה אצלינו, חושבת שאתם צריכים לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רואים את עצמכם כהורים לילדים ומה חשוב לכם להעביר להם קודם כל, ואחרכך לחשוב ולרדת לפסים מעשיים ולהחליט מה ראוי בעיניכם או פחות
וזכור לי שהוא עלה לא יותר מ-400 ש"ח.
מקווה שזה נחשב מחיר טוב...
אני גם מחפשת. ונראה לי שיותר הגיוני שנקנה כסא שיתאים גם לאחרי גיל שנה, כי אנחנו לא נוסעים הרבה ברכבים פרטיים. אז חבל על הכסף לקנות סלקל לפעמים בודדות.
סלקל קל יותר לסחוב, כדאי גם לחשוב על זה...
אצלנו אנשים שאין להם רכב שואלים כיסאות בטיחות אם הם צריכים לנסוע ברכב... אולי עדיף גם לכם, אם יש אצלכם משהו כזה.
שלהם עולה סביב ה-400.
שמעתי פעם מארגון בטרם, שהם לאו דווקא ממליצים על הכיסאות היקרים שנחשבים יותר בטיחותיים, אלא על כיסא שקל לחגור אותו בצורה נכונה, שזה בסוף מה שיותר חשוב.
הלכתי לרופא משפחה
נתן הפניה להתפתחות הילד והתריע שיש תורים ארוכים..
א' קראתי את השאלון וואלה פחות מרגיש לי רלוונטי רב הדברים (ילד מפותח מאד..)
אני חוששת שיקח נצח עד שיקראו לנו כי אמרו לי שמתעדפים לפי השאלונים.
ב' יש דרך לקצר את התהליך?
בנתיים אציין שמבחינה התנהגותית קורים דברים שמלחיצים אותי ובאמת לא יודעת איך להתמודד איתו
אני כן צריכה הכוונה והכלים הרגילים (למדתי שפר ואני בעצמי עוסקת בחינוך ויש לי גישה טובה) לא מתאימים לו..
בכל מקרה אני מניחה שבשאלונים יש מקום לכתיבה חופשית לכתוב מה מפריע לך. תפרטי שם ויכניסו את זה לשיקולים.
יש כן אבל רב השאלות הן באמת על אבני דרך התפתחותיות ששם יש פחות מקום לקשיים שלו.
הרופא כן כתב מכתב אבל בכל מקרה אמר שחצי שנה זה המתנה סבירה.
לפגישה ראשונה, כן? אחר כך זה עוד תהליך..
מה שאני מכירה (בקופה אחרת) שמכניסים אבחונים ותורים לפי תאריך הגשה בלי קשר לתוכן של השאלונים...
ואם יש לכם באזור כמה התפתחות הילד, שווה לבדוק אם יש עוד מקומות שמאבחנים ואולי שם ההמתנה קצרה יותר.
וכדאי גם לבדוק איתם במקרה שמאבחנים בפרטי, מה התהליך הכרה והזכויות שמקבלים...
אחרי שאת מגישה תתקשרי כל יומיים לבדוק איפה זה עומד.
ככה עשיתי וב''ה ממש מהר קידמו אותנו (שמעתי על אחרים שעדיין בהמתנה ואני כבר מסיימת סדרת טיפולים. נכון לא יפה שנדחפנו, מה אני יעשה - מי שעושה את המוות מקבל!)
אפילו להתייעצות שלכם עם פסיכולוג כדי לראות אם בכלל זה הכיוון או שכדאי לבדוק כיוון אחר.
התורים באמת ארוכים בצורה לא נורמלית...
אז הוא אמר שהכי טוב התפתחות הילד.
יכולה לפרט על זה קצת?
אני זוכרת שגם אתם עשיתם משהו בפרטי.
זה קביל אחר כך נניח לקבלת טיפולים פרא רפואיים בקופה?
ובאמת זה הכי טוב כשרוצים לטפל דרך הקופה.
אבל יש גם פסיכולוגים פרטיים שמאבחנים אוטיזם, כאלה שהאבחונים שלהם מקובלים בקופה ובביטוח הלאומי, אבל צריך לעבור תהליך ארוך בשביל לקבל את ההכרה...
לכן אני ממליצה בינתיים רק ללכת לייעוץ אצל פסיכולוג כזה, כדי לראות אם זה בכלל הכיוון, ובינתיים לחכות לאבחון בקופה. (יש לי המלצה לפסיכולוגית, אם תרצי. בתקווה שהיא עדיין פנויה, אחרי כל האנשים מהפורום שכבר הפניתי אליה🤭)
(הבת שלי אובחנה בקופה, אבל חצי במקרה - הלכנו להתפתחות הילד בכלל כדי לקבל טיפול קלינאית תקשורת, ומשם עלה החשד לתקשורת... הבן שלי אובחן באופן פרטי, אחרי שבקופה לא קיבלנו מענה שלם. אבל הוא היה בגיל הרבה יותר גדול...)
אבל בגיל 3 הפסיכולוגית בגן אמרה שהוא גבולי אבל בטח זה בגלל שהוא מהקטנים בשנתון
והתסמינים מתרבים ולי זה שקוף כשמש.
הוא בתפקוד גבוה אבל בתוך בועה
ואני כולי חוסר אונים שאני לא מצליחה לגעת בו באמת,
הכל מרגיש לי מעבר למסך זכוכית.
וגם במשפחה הסבתות מסכימות איתי שמשהו לא תקין...
אשמח להמלצה על הפסיכולוגית.
אז נראה לי שבאמת כדאי ללכת לאבחון פרטי כרגע, בתקווה שתצליחו במהרה לקבל הכרה בקופה ובביטוח הלאומי.
הפסיכולוגית היא דינה זלזניק, מקבלת בירושלים ובזום. אם לא תמצאי מספר שלה ברשת אוכל לתת לך באישי.
בהצלחה, יקרה❤️
שמלחיצים אותך? אולי תפריט קצת ונוכל לכוון?
גם לי יש הפרעות קשב בבית...
אנונימית בהו"לאני חושדת בהפרעות תקשורת, זה משהו אחר לדמרי
בגיל תשע חיכינו לפסיכיאטר מעל שנה וחצי
אפשר באמת ללכת בפרטי
בכל מקרה נאמר לנו שהאבחון הפסיכולוגי הוא בפרטי...
אנחנו העדפנו לחכות
לשאןל מה קורה עם זה ושיזרזו עניינים.
פעם אחת נמאס לי ופשוט הלכתי לשם... אז אמרו בנונשלנטיות שכתוב שמגיע לנו תור לקלינאית תקשורת...רק שהם לא טרחו להודיע את זה.
קיצור- תהיו על זה
מכירה מישהי שקיבלה תור לרופא התפתחות תוך שבועיים ככה, ותוך חודשים בודדים אבחנה, גם הילד שלה בתפקוד גבוה.
אם נותנים לקופה לעבוד בקצב שלה זה יכול לקחת יותר משנה.
כותבת מאנונימי פשוט כי מתביישת
כולם רואים אותנו בתור משפחה טובה ושמחה ואף אחד לא יודע מה קורה באמת
בן הכמעט 11 גומר אותנו, כבר לא יודעת מה לעשות איתו
אני מתאפקת לא להשתמש במילים קשות כדי לכתוב מה לפעמים אני מרגישה כלפיו אבל בגדול הוא ממרר לנו את החיים ולי וגם לכל שאר הילדים נמאס לגמרי
הוא ילד חמישי, יש מתחתיו עוד ילדים.
היו לנו כבר קשיים גדולים עם ילדים אחרים אבל אף פעם לא הרגשתי ככה
בגדול- הוא מציק לאחים (בעיקר הגדולים) בלי הפסקה, מרביץ ועושה קולות שיודע שמפריעים להם. אם הם צריכים שקט הוא בכוונה ישיר בקול ובגדול עושה כל מה שיכול כדי להפריע להם.
הוא מתלונן ומילל בלי הפסקה!!!! על בית ספר, על המורה, על האחים שלו, על האוכל, על הבית ועל כל דבר אפשרי.
הוא טוען שאנחנו עושים לו בהכול דווקא ורק רוצים שיסבול
כמעט ולא עוזר בכלום, אבל מצפה שיעשו בשבילו הכול, מתנהג בצורה מאוד מאוד ילדותית
אני מרגישה שאין לנו מה לעשות איתו. נגיד הוא מחליט שהוא לא הולך לבית ספר, אז הוא פשוט לא הולך. אני לא יכולה לגרור אותו לשם.
מצד שני כשלפעמים יוצא שהילדים הגדולים לא בבית והוא נשאר איתי ועם הקטנים, הוא גם יכול להתנהג בצורה ממש יפה ולהיות אח גדול מדהים וגם לעזור הרבה
למרות כל ההתנהגויות וההצקות כלפי האחים שלו הם מאוד אוהבים אותו ומפנקים אותו ועוזרים לו כשהוא צריך ויעשו בשבילו הכול
מציינת שהיינו איתו בטיפול אבל אחרי כמה חודשים הפסקנו גם בגלל המחיר היקר וגם בגלל העומס בחיים, בכל מקרה לא הרגשתי שזה עזר יותר מידי
כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מבינה שאני לא מצליחה להעביר את העוצמות של הסבל שאנחנו חווים איתו אבל באמת שממש לא פשוט, לא לנו ולא לו
ודבר נוסף- יש לנו בבית מצב כן קצת יוצא דופן לעומת משפחות אחרות, בגלל אאוטינג לא רוצה לפרט אבל זה משהו שדומה למילואים ארוכים למשל, בכל מקרה אצלנו זה לא מצב חדש אלא מצב נתון של הרבה שנים מאז שהוא היה ממש תינוק
אני כבר לא יודעת מה לעשות. מרגישה שהגעתי לגבול שלי איתו
בא לי לא לעשות בשבילו כלום (לא להכין לו אוכל ולא לעשות כביסה ודברים כאלה) ושיסתדר לבד ויעשה מה שהוא רוצה
אבל אני כל כך אוהבת אותו וכל כך לא רוצה להיות במצב הזה
נגמר לי הכוח!!!!
בין להביע רגשות כלליים של אכזבה, או להסביר לילדים ציפייה מהם, או להגיד להם ששימחו אותך
לבין להגיד לילד שהוא מאכזב אותך או שאת ןהאחים מרגישים רגשות קשים כלפיו
הראשונים מעודדים שיח רגשי ובהירות במה שמצופה מהילדים, האחרון קשה מאוד מאוד לעיכול, בטח לילד שקשה לו גם ככה ובסוםו של דבר לא רק שיש לילד את הקושי שגורם לו להתנהג ככה, הוא גם מודע לזה שהוא מאכזב גורם לכולם לשנוא אותו...
לוקחת פומיניק
חצי שנה היה מעולה ממש
לאחרונה כתמים בלי סוף
לפני יותר משבועיים זה הפך לדימום ממש כמו מחזור אבל כזה שמסרב להגמר
עוד יום ועוד יום ואני משתגעת
כבר לא ברמה של נזילה, אבל פנימית יש דימום אדום טרי
מה עושים???
הרופא אמר להמשיך
רק לבדוק הריון וא"ס נרתיקי
אנא עזרתכן
או שאת עושה הפסקה מדי חודש בשביל לקבל וסת?
אני מחברת ברצף (בלי להפסיק לדימום) עד שמתחילים כתמים, ואז עוצרת לשבוע לדימום (כלומר. כדי שההוראות על הקופסה מנחות לעשות כל חודש) ואז סבבה.
לפני שהתחלתי הרופאת נשים אמרה שאני יכולה לחבר בכיף, ושהחברות היחיד בלחבר זה שעשויים להגיע לסיטואציה של כתמים שקשה להיפטר מהם.
לרוב מצליחה לחבר לפחות חודשיים, ואם מוציאה כשיש כתמים, הם לא חוזרים אחרי הדימום של הכמה ימים.
אם חיברת חפיסות חצי שנה (כלומר בכוונה כדי שלא תדממי) זה הגיוני מה שאת מתארת. אם את עושה לפי מה שההוראות אומרות לעשות מדי חודש (משתנה טיפה בין סוגי גלולות, לרוב זה 5-7 כדורי "סרק" שבהם הגוף מדמם לרוב), אז זה נשמע לא ברור.
האמת שלקחתי ברצף וכשהתחילו כתמים עשיתי הפסקה ולא הגיע מחזור
אז אמרו לי שזה לא נכון להפסיק אז חזרתי לקחת
והיה בסדר עד הדימום הזה
אם רופא אמר לא להפסיק, אז לא להפסיק.
בכל מקרה, כדאי לקבוע תור. גם אם זה לא עניין בריאותי אלא "רק" מציק הלכתית- אז צריך למצוא פתרון.
אולי יחליפו לך סוג, אולי המלצה אחרת.
אבל שורה תחתונה זה מפריע לך לאורח החיים.
גלולות פרוגסטרון בלבד
בשונה מגלולות משולבות פרוגסטרון ואסטרוגן שצריכות הפסקה
בעיקרון אם את עדיין מניקה הייתה מנסה לקחת 2 כדורים אחד בבוקר ואחד בערב זה עוזר להפסיק דימום (את יכולה להתייעץ עם הרופא). אם זה לא עוזר תנסי אמצעי מניעה אחר.
הרופא שלי לא מבין על מה המהומה
מבחינתו זה נורמלי
אנחנו כבר יותר משבועיים בהרחקות
ולא רואה את הסוף
אם לא, אז ברור שהוא לא מבין על מה המהומה...
הייתי מתייעצת עם רופא דתי, אפילו בפרטי, אם אפשר.
אם יש מישהי שחוותה משהו כזה ויכולה להגיד לי מה בדיוק ההנחיה שקיבלה מהם אשמח ממש.
שמעתי שבעבר המליצו על מינון כפול והיום כבר ממליצים לשלב פרימולוט נור. יש לי את התרופה בבית.
אחרי סיום הנקה אבל לא מיידי, התחילו דימומים בדיוק כמו שאת מתארת.
הם אמרו שבשלב שאני נמצאת כדאי פשוט להחליף אמצעי מניעה, אבל אני הייתי אחרי סיום הנקה ואחרי למעלה משנה וחצי אחרי לידה.
כיוון שלא יכלתי לעבור למשולבות מסיבה כלשהי, אמרו שעד שנמצא פתרון למה להחליף - ההמלצה היא לא להכפיל אלא להוסיף פרימולוט נור.
אם את לא מצליחה להשיג אותם תתקשרי למזכירות ותבקשי שיחזרו אלייך, גם לי לקח יום שלם עד שדיברנו.
הריון שלישי, תאומים, בית החולים הקרוב אלי הוא סורוקה (כחצי שעה נסיעה) יש לי 2 אופציות:
בהנחה וזו תהיה לידה וגינאלית (שהראש של הראשון יהיה כלפי מטה), או שיעשו לי זירוז כי לא יתנו לי לעבור את שבוע 37 (קשה לי להאמין כי תמיד ילדתי בשבוע 40+ אבל הכל שונה הפעם)ואז אני יכולה לבחור איזה בית חולים שבא לי
או שאלד לפני 37, אבל הלידות הקודמות שלי היו לידות בזק (3 שעות ופחות משעה) ככה שכנראה לא תהיה לי ברירה אלא סורוקה.
לפי מה שאני מבינה, הצוות בסורוקה מעולה, אך המבנה ישן, והחברה... אהם... לא פמיניסטית במיוחד. קראתי דברים מזעזעים. החוויה אחרי הלידה לא נעימה בכלל.
הייתי רוצה ללדת בהדסה או בתל השומר. לפי ווייז, שניהם זה בין שעה לשעה וחצי נסיעה, אבל בדקתי עכשיו ואני מניחה שזה לא לקח בחשבון את הפקקים.
בעלי מתנגד ממש, הוא לא רוצה לעשות את הנסיעות, ואני לגמרי מבינה אותו.
אשמח לדעת מה הייתן עושות?
