מזדהה

עמוק וקסום.

מי נגע? 

לא כדאי לו שאדע

...

מי לחש לך

מה לחש?

מי שתק לך, מי ברח

הפנה לך את גבו

הפנה לך את גבו

עינייך בידו, עינייך בידו

...

ואני
ציפור שקטה, רואה הכל

על ענן

קפוא

ניצב מול חלונך

נאבק בשחפים

הם עטים על תמימותך

וזוחל, מאוהב

מסורבל

אל תוך הקן.

......

(ולילות כאלה

שהכאב מתעורר מתוכך

ודמותך עולה בי

ושוב ידך בתוך ידי, ושוב צמתך מחליקה מקצות אצבעותי

וזיכרון של החיוך שלך מעלה בי חיוך ודמעות זמנית

אני מתגעגעת, טוב?

שתדעי.

לפני שבוע דיברתי עלייך, וסיפרתי, ואמרתי שאת מישהי שאני מאוד אוהבת.

"אבל... היא נפטרה"
"נכון..."
"אז... אהבת אותה."
"לא. אוהבת. היא אולי לא פה, אבל האהבה שלנו כאן. בי."

ונשאר רק להתחנן שלא תשכחי אותי.
ואולי את לא כאן
אבל אני זוכרת.
ואת?)

(ואולי לא לכם אני מספרת אלא לי)

עברה שנה.

המשכתי הלאה, התחלתי שנה יום אחרי האזכרה של ה30.

מישהו שאל בעירייה אם יש מישהו שאיבד פעם מישהו קרוב.

הרמתי יד.

הוא שאל אם אני מוכנה, בבקשה, לשתף איך זה מרגיש.

שתקתי, אמרתי שאני יכולה להגיד שזה כמו גיהנום ואז כולכם בטח תחשבו "אה אז זה ממש קשה", אבל את זה אתם כבר יודעים.

נו, אתם חכמים, אני לא חושבת שחשבתם שזה כיף.

אבל

מה שאני כן יכולה להגיד, ואז אתם באמת תלמדו משהו על איך זה מרגיש,

זה שבמשך חודשיים שלמים לא בכיתי אפילו דמעה אחת. לא בטיפול נמרץ, לא אחרי הלוויה, לא בשלושים, לא אצלה בחדר, לא לבד.

וזה כי

הרגשתי שאם אתחיל לבכות

אז לא יודעת מאיפה יהיו לי הכוחות להפסיק אי פעם.

(בסוף הייתי חולה שבועיים, והיא אמרה לא שאני חייבת לבכות כי אני צריכה לשחרר. בכיתי 4 ימים ברצף ועוד הרבה הרבה אחרי. הצלחתי להפסיק, איכשהו. ואולי חלמתי.)

---------------------------------------------------------------------------

המשכתי הלאה, באמת.

באזכרה לא הייתי כי הייתי בחו"ל. בכיתי שם על גדות נהר ורכבל, עייפה וכאובה ושותקת.

התקשרתי לאמא שלה כמה פעמים מאז. ראיתי אותה, נתתי לה חיבוק, בכינו יחד, דיברנו על מה היה מאז. מה שלום אבא שלה, מה שלום האחיינים.

התמונות שלה עוד עולות ברקע של המחשב, התמונה שלה ברקע של הפלאפון כבר שנה וקצת.

מידי פעם מישהו שואל מי זו ואני מספרת, בדרך כלל הם לא שואלים בת כמה היא עכשיו. אם הם שואלים אני אומרת שזו תמונה מיום ההולדת שלה ושהיא נפטרה לפני שנה. היא הייתה שנה מתחתי, כן.

---------------------------------------------------------------------------

אהובה, היית מאמינה?

דרדסים עדיין גורמים לי לבכות. בשניות, כפרה עלייך. מישהו רק מתחיל לשיר ואני בוכה כמו נהר.

את האהבה למונופול תפסה החרדה. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי משחקת ומרימה את עיני ורואה מישהו אחר מלבדך. איך בכלל משחקים בלי לסדר לך את השטרות ביד, בלי לזרוק את הקוביות ולתפוס אותן כשהן מתגלגלות מקצה שולחן.

איך מטיילים בישוב בלי להיות חרדים שתתגלגלי, מה כיף בזה.

---------------------------------------------------------------------------

וגם הייתי בקבר שלך.

השארתי שם אבן מקושטת, היה עליה משפט משיר שלך. 

בטח הכל כבר נמחה עם הגשמים ועם הדמעות ועם רוחות המדבר.
(וזה ממש כמוך, שזכרונך הולך ונמחה ממני. אך את מקומו תופסת רוח מדבר שובבה וחמה, חולות שדבקים בעורי וחודרים תחתיו, הופכים לחלק ממני. האויר העייף והחם נכנס בי וזורם בדמי, אני עוצמת עיניים ועדיין מרגישה את הרוח מה יושבת בתוכי. בכף ידי).