"אבא, כבר שבוע אני מסתובבת. הלוך ושוב. האדישות רודפת אותי. הנשמה והלב צועקים "מאין יבוא עזרי?!" "איה מקום כבודך?!?".
מן השופר בוקעים קולות רמים. קולות של אם בוכיה על בניה. קולות של אב רחמן שרוצה שבניו יחזרו אליו ונותן להם עוד הזדמנות. ועוד אחת. ועוד אחת. כ"כ רוצה שנשוב אליו!
הקולות מרעידים את הלב והנפש. אבל הגוף, החומריות, חוסמים.
האדישות, כמו חומה ניצבת. חומה אטומה מכל רעש ורוח. חומה שחוסמת מהרגש להתבטא. מהרצון לעשות. לדבוק. להתחזק. מהרצון לרצות.
חומה שיוצרת הפרדה חומרית וזולה בין הלב והנשמה לבין התקרבות לה' יתברך. לעבודתו.
החומה אמנם כ"כ מוחשית. אך היא שקר וכזב. היא אשליה של ממש. אשליה שנועדה להטעות אותי ולתעתע בי. אשליה שנוצרה במיוחד בשבילי. מילימטר על מילימטר. כדי שהלב והנשמה יצעקו צעקתם וינפצו את החומה לרסיסים. חומת האדישות התנפצה כליל. אך בטוחה אני שהיא עוד תחזור שוב, פעמים רבות. ויהיה עלי לזכור שחומת האדישות היא רק חלום בלהות."

את קדושה! הבנת?

ואני ממש לא.

ממש. ממש.

(תדעי שכמעט חיללתי את החג מרוב מחשבות)

בגלל הצדיקה אבל לא משנה

מדויק לתק' שלי...

אמן שתגיע תקופה יציבה,בטוחה עם אמונה

ויוסרו כל הספקות והחומות.

 

את חזקה.❤

 

ב''הצלחות גם לך.

 

ממש חזקה..

 

אחותי זה כל כך מוכר!

זה קשה ויכול להיות גם מאד מתסכל אבל לא להתייאש!

תצעקי, תבכי וה' יתברך יעזור (אני מאמינה שאת עושה את זה)

 

אנחנו נזכה לדעת את האמת שלנו, את היעוד שלנו, את רצון הנשמה! בעזרתו יתברך!

פפף.. אמן שאני אצליח למצוא את עצמי בתוך כל החושך הזה.

רק צריך שיחרור עצמי וגם מצד ההורים..

 

בא לי פנימיה.

עזבי. אני סתם עצבנית עכשיו.

אוי.

מותר להתעצבן.

 

נשמע עצוב. זה ממש מבאס להיות אבודה.
אם את צריכה משו מוזמנת בכייף..
דרך אגב.. מחילה שלא עניתי לך על ההודעה האחרונה ממוצש פשוט הייתי באמצע משו ונשכח משכלי
איך את?

אני קצת מצוברחת..

יעבור בעז''ה. לא יודעת להגדיר..

מוזמנת בכייף אם את רוצה לדבר על זה.. בעז"ה מקווה שיעבור