אני אוהבת לכתוב הרבה ולדבר הרבה, הבעיה היא שכשאני עושה את זה אני מתחילה להגיד שטויות ולחרטט דברים. לא פעם ולא פעמיים אני חושבת על זה שהסובבים אותי מסכנים.
עייף לי בערך תמיד וזה לא משנה כמה שנ"צ ישנתי או לא, כמה שעות בלילה ואם התעוררתי לבד או שמישהו טרח להקים אותי.
המקום הזה עדיף לפעמים ממקום שומם בו אנחנו החייזרים היחידים בו. אנחנו מנחשים שתוך חודשיים הוא יתחלף, יגיע אחד אחר ואחרי עוד חודשים הוא שוב יתחלף וחוזר חלילה. עד שיום אחד נעלם שם לתמיד. אוו, חלום!
מילים גבוהות זה טוב לפסיכומטרי. פתאום חשבתי שאולי כדאי לי לעשות, אחרי שכבר הייתי בטוחה שאני לא אגע ואגש למקצוע הזה בחיים. מקצוע זו מילה מעניינת. בסוף יקרה לי מה שקרה לי עם הוראה. הוראה זה מקצוע מפגר ופשוט צריך לכניס את זה טוב לראש. עזבו שליחות ועזבו נעליים, מורה זה מקצוע שאתה משקיע את הנשמה שלך בו והתלמידים כפויי טובה ולא מעריכים כלום ממה שאתה עושה להם. כולם שונאים אותך ונוצרים מלא מקרים לא נעימים בהם האנושיות והעבודה משחקים עליך.
כשהכשרונות של האדם הם דברים קלאסיים, משעממים וקיימים בכל חור, האדם מחפש משהו מעבר. הוא שוכח שהעבודה והשליחות שלו בעולם היא במה שהוא טוב ולא בדברים רחוקים ושמימיים.
אני צריכה לעשות משהו עם החיים שלי. להבין איפה אני ולאיפה להתקדם.
פעם ראשונה נפתח את זה עכשיו- קשה לנו שאדם שאנחנו צריכים אותו מאוד עכשיו נמצא באיזה מקום כלשהו במרכז העולם עם מלא האנשים שאנחנו אוהבים. בכללי הקשר צריך לחזור, אפילו שקשה לראות אותו ועוד יותר אנחנו לא אוהבים תמונות של האדם ההוא.
יהיה קשה. אני יודעת. ובכלל חבל שאנשים אחרים מהעולם יודעים מי הוא. זה מתסכל הרבה פעמים.
ווצאפ הוא דבר נח.
כתוב שם שווצאפ הוא לא נקרא לשמור על קשר. מבחינתי זה חרטוטים. זה ממש תלוי איזה סוג התכתבות זה בווצאפ, ואיך השיחה זורמת. זה מאוד משתנה בין אדם לאדם, אבל אני יכולה להגיד על עצמי שעם מי שהכרתי מהערוץ- בווצאפ זה בדיוק נקרא לשמור על קשר. אולי כי מלכתחילה הכרתי בדרך וירטואלית, ואולי כי מי שבערוץ יודע לבטא את עצמו בכתב כמו שצריך, מינימום כמו שיחה במציאות ואפילו יותר. לא יודעת. אבל זה בהחלט שמירה במידה מסויימת על על קשר!
שמחתורה היום. וזה אומר שרק יוצאים מהבית בשעה 1. בלילה כיף, ביום יותר מעיק. אני רוצה שנרגיש טוב עם עצמינו. אין מצב מחר נאכל משהו נורמאלי כמו כל חג, הכל יהיה הפוך ושרוט.
משהו פה מוזר עם מה שהולך אצלינו.
צריך לחשוב אם נלך להקפות שניות ואיפה. זורם לי בכפר, אבל זה אומר שאני צריכה לדפוק הופעה ולחשוב איך אני נוסעת... המשפחה מסתמא לא תלך לשם ואני באמת לא יודעת אם הם הולכים להקפות שניות.
...
נסיופ מרגיש לי לא קשור, זה תסמינים של הזדקנות. כבר ממזמן אמרתי שאני מזדקנת... בטח! מזדקנת עם תעודת זהות כחולה! החלטנו שאני לא זקנה אלה מבוגרת. מבוגרת נשמע לי יותר מפחיד. כשאני אומרת זקנים הכוונה רוב הפעמים בצחוק, אבל מבוגרים זה כבר נשמע אמיתי, דיכאוני וקודר.
בשבת שוב דיברנו על זה שמתאים לי להיות חניכה. לא ידעתי עד כמה נהנתי שם. וואו. היה מקסים להתקע במקלחת לבד עם הפסקת חשמל באמצע הלילה. מה שהיה שם זו בדיוק ההוכחה שהאדם עושה את התפקיד ולא התפקיד את האדם... מי ישמע מה כבר עשיתי שם: טיטאתי, זרקתי זבל, שטפתי את חדר האוכל, חיממתי אוכל, סידרתי את חדר ציוד והכנתי את המקום לארוחה. זה בגדול. והיה לי מקסים! אפילו כסף לא קיבלתי. אבל שוש, אל תגידו את זה.
היה נהדר וטוב שהיה. אולי נחזור לשם שוב. אין, מתאים כ"כ שזה יהיה! ההוא הגדול הוא קצת סנוב ומתנשא מדי בשבילי, אז האפשרות שיש לביינתים זה מה שהיינו בו. בישראל. בחו"ל יש עוד מלא!
אמרתי שאני מדברת מלא? זהו, הגיע הזמן להפסיק. היה לי נחמד ונס שלא קראתם את זה.
ביי. חג שמח!
😙