אין יותר מטומטמת ממך. בחיי.

למה אני ככ מפגרת. תסבירו לי.

למה לא מעיפים אותי לעזאזל. או לאני לא יודעת איפה. למקום שלא יהיה אותי יותר בכלל בכלל.

אני מדאיגה אנשים וזה בכלל לא מגיע להם. וזה גם לא בכוונה.

אני פשוט לא מסוגלת לענות.

אני צריכה מישהו שיהיה פה לחבק אותי ולהגיד לי שיהיה בסדר. ושהכל יסתדר כבר.

הראש שלי ככ כואב.

כוסעמק.

את תלמדי מטעויות. אבל אפשרי בלי פשוט?

ודי לקחת ללב כל-כך.)

יש אותו ואת גרעין דביר ,
מה שזה לא יהיה בכלל...

אולי את באמת כזו?

כבר שנים שלא עקצצה לי התחושה הזו בגוף.

והנה פתאום שוב, זה נוכח, וזה מבהיל.

לא יודעת אם אני רוצה,

אבל אני רוצה.)