לפחד
לא להתעורר בבוקר (מי מבטיח לי שהכל ימשך לנצח ושלילה יהפוך לבוקר ובוקר ללילה, גם אצלו אבל גם אצלי. הכל ככ זמני ככ נזיל ואנחנו באשליה מתוקה)
להישאר לבד (אנשים אוהבים אותי, אני יודעת. אבל זה לא מונע מבדידות עצומה, עמוקה, מטורפת להיכנס לי ללב ולשתק אותי בעוצמות שלה. בסוף נולדנו לתוך עצמנו ונמות בתוך עצמנו, וזה הטבע, הבדידות. אבל אולי אפשר לקוות שאהבות יחזיקו, יתגלו. כי בעולם הזה מפחיד מדי כשאתה לבד)
להשתגע (מה הברירה, לחיות כמו כולם ולהרגיש כמו שחקנית בהצגה הכי גרועה באנושות?
מי יבטיח לי שאשאר נורמלית. מי יבטיח לי שלא ארים ידיים מתישהו ואשתגע)
לא להגשים את שחלמתי (בואו נתחיל מלחלום.
החלום שלי זה שקט, זו מנוחה, זו וודאות. כשאני חושבת על האופציה שבחיים לא ארגיש אותם עד הסוף ואקפוץ מהנאה זמנית להנאה זמנית אני נקרעת)
הייתי בכל הפחדים האלה כבר (כל יום, כל היום)
להפוך קורבן ליצר
ולאופי
(שום דבר עוד לא מגובש, שום דבר. תרגעי)
לפורנו ששינה את כל האינטימיות מזמן
צוקרברג בנה עולם שלא נרגיש לבד
ואיך הוא טעה (כמה טוב היה לי עם נוקיה, למה אני לא מספיק אמיצה ללכת על זה לתמיד)
הייתי בכל הפחדים האלה כבר (אלוהים מתי יגמר)