וואי.
פלא, ממש פלא שאני מתנהגת ככה מוזר. שאני מקצינה רגשות והכל אצלי מוקצן בטירוף עכשיו ואני מעוצבנת בטירוף וכמעט בוכה מכל מילה ובאלי לשבור משהו, בעיקר את עצמי.
אני מרגישה אישה בהיריון, ואם לא אז כלה. משהו עובר עליי.
אני לא יכולה ככה. לא יכולה.
אני צריכה לחזור לשמחה שלי, לרוגע ולמידות הנורמליות שלי. לטוב הפשוט והרגוע. וכשאני עייפה זה לא אפשרי. כאילו כן, אני קורעת את עצמי בשביל זה כשאני נמצאת באולפנה, כי מסכנות הבנות בשכבה, ואז בבית אני כבר קורסת. מותשת בטירוף.
ואז אני מדברת מגעיל ולא לעניין בכלל ומתעצבנת על כולם ובאלי לבכות מהכל כי זה כל כך מתסכל אותי כי זו לא אני.
באמת באלי לבכות. אוף. אבא זה כל כך קשה לי, בבקשה תן לי כח. בבקשה תן לי לישון נורמלי כדי שיהיה לי כח להתנהג טוב ורגיל ולהיות שליחה טובה שלך. לעבוד אותך באמת באהבה ובשמחה. אמתית. בכח.
וואי. אבא בבקשה. אני כבר באמת קורסת. בבקשה.
תעזור לי. תהיה אתי ועמי ואצלי. תתן לי להרגיש שאתה אתי ועמי ואצלי, ושהכל טוב ושהכל מסתדר ומכוון לי בהשגחה פרטית טובה אדירה.
בבקשה ממך אבא.