מפגש עם בני אדם דווקא זכור לי כחוויה לא רעה.

אם אדם ששואף להיות יר"ש יכול לשייך את עצמו לתנועה חברתית/אידיאולוגית כלשהי, כולל ציונות.

ירש?

כזו שרצון הקב"ה לא עומד בראשה, מה שמביא להתנגשויות ודאיות.

גם לא כל אחד בעם ישראל אומר ככה,זה אומר שאי אפשר להתפלל עם אדם כזה.
וגם המוכרת בסופר לא בוודאי מוכרת מתוך אידיאל של לחזק את עם ישראל במוצרי מזון-אז אסור לקנות,וגם לא כל מי שנושם אוויר עושה זאת לשם שמיים..
ממתי צריך להתחבר רק עם מי שבדיוק כמוך?

בס"ד

 

מדובר בשתי שפות שונות לגמרי.

בס"ד

 

ההתצטדקות שלנו מקורה אוה"ק א, פ"ג. שם נאמר:

"חכמת הקודש, בטהרה ובאמתתה, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל. היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה, בטובה וענותנותה. כל שאיפות הצדק בכל צדדיהן בעולם הכללי, ובאדם הפרטי, מוצאות הן על ידה את מבואן האמיתי, והן נעזרות על ידה להתגשמותם של מפעליהן בפועל ובחיים. וכל הכונות הטובות, הכלולות מרזי קודש, בתורה, בתפלה, ובמצות, הכל יחד, וכל פרטיותן, הנן שבילים לגלות על ידם את אותו האור העליון של חכמת הקודש, כדי להביא את ההופעות הקדושה הזאת בעולם, להשביע לכל חי רצון, בחיי שעה ובחיי עולם."

מה אתה חושב על זה?

בס"ד

 

ומה זה חשוב?

 

אבפשר בעיקרון לומר שכל תנועה וגם כל לא-תנועה בעולם היא שאיפה ופניה לה'. אבל זה לא מתיר הכל. אנחנו לא שבתאים ולא פרנקיסטים ולא מעלים ניצוצות מאיסורים, כי הם אסורים.

אז בפשטות יש איזשהו קו גבול, שכל מה שעובר אותו, על כל חלקיותו, יכול להיחשב שואף ועורג לא-ל, גם אם הוא לא מודע לזה. ואז מותר להיות שייך אליו. אמנם נכון, אם אני יותר עליון אז זה השפלה ומבחינה מסוימת הפניית עורף להשי"ת, אבל כשאני לא יותר עליון, אז צריך להיות עניו ולהכיר בזה, ואז להשתייך למדרגה שלי בהשלמה. גם אם בלי לשכוח את השאיפה לחזור לקודם.

 

ונוסיף:

"בכל דרגה ובכל השגת עולם יש בה אוצר של קדושה, וכשאדם דולג ועף במהירות גדולה יותר ממדרגתו אז מתרוקן הוא מהתוכן הקדוש של הדרגות התחתונות, שהן הראויות לו, ולמדרגות העליונות אינו יכול להתדבק מפני שהן יותר מדי רוחניות בעדו. ע"כ הוא צריך לשוב בתשובה בשברון לב ובשמחה אל המדרגות שעזב, ומ"מ לא ישכח את הרושם של המדרגות העליונות, שכיון שעלה לא ירד, ואז יתהפך הכל לטובה" (אורות התשובה יד יח)

שהציונות עורגת לא-ל? אני יכול להבין את זה כשזו תוצאה של מבט כללי מאוד על המציאות, אבל לא בממשות וביעדים שהיא הציבה לעצמה, מתוכה.

השאלה שלי בעצם לא רלוונטית כי אמרת שזה אפשרי גם אם התנועה עצמה לא מודעת לשאיפה הא-לוהית שבה. אבל עדיין
ומעניין מה שאמרת על הענווה (אעפכ אני לא בטוח שזו השלכה חכמה ונכונה של הענווה, כי למה שתדלדל את השאיפה היותר שלמה ותכניס את עצמך לסיכונים בשם הענווה).
ושוב תודה על המקור.

בס"ד

 

ואת התשובות לשתיהן הזכרת.

 

"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, כל מדה טובה ודרך-ארץ הרי הוא בכלל 
התורה, וכל חכמה נעוצה בתורה, ובכל צד טוב שיש באדם או בקבוץ כן שמו של הקב"ה 
מאיר בו, אלא שיש הבדל בין היודע שהכל הוא אור מתנוצץ משמו של הקב"ה למי 
שאינו יודע זה. אבל ההבדל של חסרון הידיעה אינו כ"א הבדל דרגאי, ועצמיות הדבר 
תלויה בפנימיות הנקודה של הרצון עד כמה הוא מאומת לצד הטוב, שרק בו שורה אור 
צדיקו של עולם, המתלבש ביסוד כל, בחכמה ובחסד, כדי לתמם את החזיון הרוחני 
והחזיון החמרי של ההויה, כלומר האידיאל שלה וממשותה הריאלית, והאחרונה היא 
המסקנא של הראשונה, ועולה עד ראשה." (אורות התורה ד ב)

 

לא יודע מה לענות לאבל עדיין הזה.

 

וזו המסקנה של הענווה שהרב מזכיר שם. אי אפשר לקפוץ ולדלג מהמדרגה שלך.

ולגבי הציטוט שקישרת לענווה, לא יודע. אפשר לקרוא לזה גם תאוות-אלוקות-מוגזמת שדורשת ריסון.

התהום שלי היא הבית שלך וכן להפך

לדעתי אין כמו היכרות מחודשת.
השני הוא תהום עם עומק טוב, כי הפחד מתחיל מהניכור...

בחינת 'והתבוננת על מקומו ואיננו

אשכרה.