ולגבי שאלותייך ומשאלותייך-
זה לא מוגזם. רצון טבעי, בריא וטוב.
להרות, לסיים את ההריון בידיים מלאות ובבריאות... זו באמת לא בקשה מופרזת או מופרכת.
טבעית כל כך.
ומסובכת כל כך...
חיבוק חם!!
מבינה אותך, את הציפייה והרצון, את חוסר היכולת לחשוב על משהו אחר...
זה מציף ברמות.
אני מציעה לך-
א. להפסיק לחשוב שהאחיות שונאות אותך, למה להן? כי את רוצה הריון??
ואם הן מגלות חוסר נוחות מנוכחותך במרפאה זו- מצאי לך מרפאה שיהיה לך נעים לבוא אליה. יש אחיות נחמדות ויש שפחות, כמו בכל מקום ובכל תפקיד. קחי לך את האנשים שעושים לך טוב והיצמדי אליהם.
(יכולה לספר לך שלמרות שעברתי דירה כמה פעמים, ולאזור די רחוק, אני עדיין נוסעת מרחק של שעה (לפחות) בשביל רופא נשים שהיה לי קודם, שאני אוהבת ומרגיע אותי. ועשיתי זאת גם כשהייתי בהריון בסיכון גבוה. נסעתי רחוק. כי זה הרגיע אותי ועשה לי טוב. הנפש חשובה לא פחות מהגוף.)
ב. קחי נשימה, התהליך אינו קל והוא כרוך בעליות וירידות רבות, בתסכולים ובכאב. הוא לא קל. והוא ארוך. גם אם נניח יהיה הריון- יבואו חרדות אחרות שימלאו את מקומה של הציפייה... זו משימה לא קלה- לצפות להריון, ואז גם לעבור הריון לאחר אבדן.
כמה קשה וכואב.
אני יכולה לספר לך מנסיון אישי (ציפיה כארבע שנים, הריון בסיכון גבוה)-
שהלימוד הכי משמעותי התרחש לי בימים הללו.
ללמוד לנשום,
להרפות
לקבל באהבה.
לשנוא
לכעוס
לקנא.
להביט לשמיים
לבקש
להתרוקן...
להתמלא.
ל ה מ ת י ן.
עוד יום.
ועוד יום.
חודש ועוד אחד....
הכאב לא נגמר
אבל הוא מלמד משהו משמעותי על החיים.
והחיים... הם חזקים מאיתנו.
והם ממשיכים....
אז מה עושים?
מקבלים תמיכה.
ומוצאים אנשים טובים להיעזר בהם.
ונשברים עם הגלים
ועולים עם הגלים.
כל גל והזמן שלו.
ובקיצור, אחרי ההתפייטות שלי (סליחה...)-
מציעה לך לא לוותר על אנשים נעימים שילוו אותך.
ומציעה לך לקבל ליווי- רגשי/ נפשי/ אלטרנטיבי כדי לקבל עוד תמיכה.
וכמובן לדבר לדבר. עם האיש ועם חברות ועם אמא ואחיות, ואם כל אלה לא מתאימים- למצוא מי שכן.
וכמובן שאנחנו ממשיכות להיות פה. מכל הלב.
חיבוק.