קר מאוד. יורד גשם. הוא לא מצליף בנו, אתם יודעים. רק מחבק. אם רק היינו יודעים לחקות את התנועה העדינה-אכזרית שלו, המתמסרת. עיניים גדולות אל אופק ישר, קולטות רגליים עטופות מגפיים ולפעמים, אם אתם ממש חסרי מזל, עטויות סנדלים. אז שותקים, אתם יודעים, מנסים למצוא מילים בתוך הקור הגדול הזה. הלוואי נהיה כבר בבית, אחרי מקלחת, מוגנים. בחורף העולם צועק לנו ילדים תחזרו הביתה מה אתם מחפשים בחוץ מה לעזאזל. לכו לאמא שלכם, היא מחכה בבית, מכינה מרק סמיך וחושבת איפה הילדים שלי. אם תצליחו להתגבר על מחסומים שיצרתם, תוכלו פשוט לזנק את הזרועות שלה ולקבור את הגוף הגדל, הצומח שלכם בחיקה. מחפשים ביטחון אצל אחרים, נו באמת. רוצו לאמא. קר לכם ברגליים ואתם רק רוצים להתעטף כלכך עטוף שלא תראו מאיפה אתם מתחילים, לקבור ראש בברכיים ולחכות שהברקים יגמרו. אולי אז, כשיהיה לכם סוף סוף חם, תוכלו לשיר שיר לגשם.

אתם יודעים, כן, להכין תה חם עד כוויה, להצטנף אליו בחיבוק חסר תקדים של חי-דומם ולזמזם מנגינה לשמיים הכואבים.

אולי תצליחו להזכר אז באנשים שאהבתם, בהרגשה הזאת של גוף נצמד לגוף ונפש בוכה אל נפש. אחרי שהעיניים ישרפו לכם תנסו להבין מה בדיוק בחורף גורם לכם להתגעגע לכל דבר שגרם לכם להתחמם מבפנים. ואז תרצו ליפול לידיים שלה ואחר כך או אולי שנים לפני, להשבר עמוק בתוכו. עם כל הקלישאה, של שיער רטוב נדבק למצח ואש פנימית. אתם יודעים, קר מאוד. וכולכם, כולל אני, כמעט בוכים מרוב אהבה