---

אני מסתכלת באישוניו. בין תהומות הכאב שהם מכילים אני מזהה ניצוץ קטן של תקווה, של אומץ. כמו כוכב לכת מהבהב.

נושמת עמוק;
מנתקת אחיזה, מרפה.
הוא יהיה בסדר, רק תני בו אימון, תני בעצמך אימון. כמו לוחשת לעצמי.
אני מחליטה לתת.
נוגעת-לא נוגעת, מרפה. נושמת.
משחררת.

מביטה כיצד הוא מדדה, מתרחק אט אט. אני בולעת אותו במבטי.
מתקשה להתנתק.
הוא מסתובב בעיקול, נעלם.
ההדים מפסיעותיו פועמים בתוכי.
מרעידים את ליבי.
מבטיחים לי שהוא יהיה בסדר. הוא יכול. יש לו כוחות לנצח.

הנה, הוא מתחיל לפסוע במסלול חייו שלו. בוקע קול מתוכי, עמום ועמוק.
מסלול קסום ששייך לו. שמדוייק לנשמתו.
וכן, הוא ידע לדלג מעל הבורות.

ואת, קולו כמעט וגווע, מבקש;
תתחילי לצעוד במסלול חייך.

___________.

אמאלה
נצח שלא כתבתי