ואני נושמת עמוק ונזכרת באוויר של אלון שבות, למשל, או עפרה. אני מציירת לי בראש תמונות של אנשים שאהבתי, שאולי עדיין אוהבת.
אני משחררת לעולם אותיות- אלף. יוד. מם. ועוד מם אחת.
ואני נזכרת בהא ובשין ובבית.
כמה אהבתי את קוף, כמה עדיין אוהבת, וכבר כל כך לא.
אותיות כפולות כמו דלת. מה שהן עושות לי...
אני זוכרת שמיכות ומייק אפ, ספריה, מגנום, שעת בין ערביים ביישוב שאינו שלי.
בשורה עומדות מולי ציפי, מירי, הדס, מיכל ומזל.
מנגד עומדים אנשים שאסור לדבר עליהם. לא כאן.
ויש קטגוריה, נכנסים בה שני אנשים, ועוד נספח אחד. קטגוריה שאני זוכרת כל הזמן ולא מנסה לשכוח, כי אסור לי, לעולם אסור לי, להביט באנשים בה. לו אשכח, עוד אחזיר את המבט.
העיניים ריקות, שורפות מהיובש שעומד באוויר. שפתיים חרבות ממלמלות את השם האחרון.
אין כאן יער או ים או מדבר. סובבים אותי ארבעה קירות מתקלפים, רצפה עירומה ובליל רעשים של בית.
מה זה אומר, אם הבית הוא המקום ממנו מנסים לברוח?
יש לי פטישים במוח, וכמעט הבכי שלי זורם לי בעורקים, חודר לכל נים ונים.
אני לא יכולה להיות אימא.
צריך לכלוא אותי היכנשהו. צריך לסגור אותי בכלוב עד שאשתגע, עד שאמות, עד שהצחוק שלה המכוער יעזוב לי את האוזניים.
אין באמת אנשים שאני אוהבת.
לא שפגעו בי. אני פשוט נשרפת וכל כך רוצה לברוח מתוך מערכת העור המגעילה ההרסנית.
ורע לי. כל כך רע לי.
בשבילכם קושי הוא עצלנות, הישאבות לפלאפון או לפוך במיטה.
דיכאון שאחרי לידה, אחד הפחדים הגדולים שלי. והוא אינו שווה לחוסר היכולת לאהוב את עצמי. לפעמים זו השנאה שמציפה אותי, לפעמים האדישות. בכל אופן את הימים שלי אני מסיימת בבדידות גמורה.
היה חטיף כזה פעם, אני לא יודעת ממה היה עשוי. מצופה צימקאו, ממולא בחומר ורוד או צהוב כלשהו. ניסיון עלוב לחקות את הטעם של הבננה (שהיא בעצמה פרי שיש להיזכר בו). כל כך שנאתי את הטעם המר, הצר של הממתק הזה.
ככה הוא היום.
לקחו אותנו לבריכה. ריבוע גדול מכוסה בקרמיקות, מלא מי כלור ושאריות לכלוכים. עשרות ילדות בתוך גלגלי ים ומצופים שוחות מצד לצד, ורק אני עומדת ליד הסולם ומזכירה לעצמי לנשום. מתישהו העזתי לצלול.
לפני כן עוד היה בית ציפורה. אני לא יודעת מה אתם מדמיינים, אני רק זוכרת את הבנות הגדולות מכיתה ו' שרצו במדרגות ואת הילד ההוא, שלא הכרתי, וגנב לי צעצוע מהתיק.
כמה בכיתי.
שמחת תורה. שנים של בדידות ואושר עצום נגמרו בבום אחד בשנה שעברה. ולא, לא לחשוב על זה. שנה אחר כך, כלומר לפני חודש אחד, כמעט הסתיימו החיים שלי. אבל אין למי לספר על זה, כי זה לא סיפור יפה.
מה יקרה אם אבדוק את עצמי בבית חולים? הדברים שאני לא בטוחה בהם... לו יתגלה שאני באמת לא מה שחשבתי, מה זה ישנה? איזו עזרה אקבל?
והרעש, הרעש הזה באוזניים ובמוח ובאוויר. אם נופל עץ ביער ריק, מי שומע אותו?
האוויר כבר נקי ואפשר לחזור לנשום. פיתולי כבישים ביערות ירושלים כבר לא מפחידים אותי. אולי עדיין כן. אולי אני עוצמת עיניים כדי לא לראות את התהום.
חוה אלברשטיין ואריק ברמן וקרן פלס ושולי רנד ואביתר בנאי והשיר הראשון של מירי מסיקה.
פעם אהבתי את נתן גושן.
אבל שני אנשים מדוכאים לא יכולים לחיות יחד. לא כשהדיכאון שלו כל כך במיינסטרים.
כולם סובלים היום מדיכי, כולם רוצים למות. לכל אחד מגיע טיפול פסיכולוגי.
אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי. ואיך זה שאני כל כך חלשה, נופלת עשרות פעמים בכל יום, כל פעם עוד מדרגה ועוד מדרגה. וכל אדם ששומע טורח להזכיר.
אף אחד לא יכול לעזור. עדיף שתשתקו. עדיף שתעצמו עיניים.
גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת. ואישה, אישה מה נשאר לה?
לא הייתי רוצה שיציירו או יצלמו אותי. לא הייתי רוצה להיחשף באח הגדול או להרים כיסאות על שולחנות באיזו מסעדה תל אביבית מטונפת.
אני לא רוצה לגור בצריף או בדירה או בבית קומות מנוכר. אני לא רוצה להביט באנשים ולזהות כאב.
וכולם, כולם שם. כל אחד וסיפור הזוועות שלו. במי אני פוגעת?
אין אלוהים לעולם הזה. אין מי שישגיח. אין גדר סביב העולם, ומה יקרה אם יום אחד מישהו ייפול?
ענבר כבר זקנה, ומה אומר אני?
לאה גולדברג התמרמרה מהפחד, מהבושה. השלג ובתי המשוגעים עשו את שלהם.
אין לי איזה צלב להתפלל אליו.
הייתי מעשנת אם היה נשאר את מי להרשים. הייתי עורכת קניות לשבת אם עוד הייתי שומרת אותה.
אני ברחתי מהכול ומכולם, על כן אני אשמה.
טיפשה. טיפשה. טיפשה.
אני משחררת לעולם אותיות- אלף. יוד. מם. ועוד מם אחת.
ואני נזכרת בהא ובשין ובבית.
כמה אהבתי את קוף, כמה עדיין אוהבת, וכבר כל כך לא.
אותיות כפולות כמו דלת. מה שהן עושות לי...
אני זוכרת שמיכות ומייק אפ, ספריה, מגנום, שעת בין ערביים ביישוב שאינו שלי.
בשורה עומדות מולי ציפי, מירי, הדס, מיכל ומזל.
מנגד עומדים אנשים שאסור לדבר עליהם. לא כאן.
ויש קטגוריה, נכנסים בה שני אנשים, ועוד נספח אחד. קטגוריה שאני זוכרת כל הזמן ולא מנסה לשכוח, כי אסור לי, לעולם אסור לי, להביט באנשים בה. לו אשכח, עוד אחזיר את המבט.
העיניים ריקות, שורפות מהיובש שעומד באוויר. שפתיים חרבות ממלמלות את השם האחרון.
אין כאן יער או ים או מדבר. סובבים אותי ארבעה קירות מתקלפים, רצפה עירומה ובליל רעשים של בית.
מה זה אומר, אם הבית הוא המקום ממנו מנסים לברוח?
יש לי פטישים במוח, וכמעט הבכי שלי זורם לי בעורקים, חודר לכל נים ונים.
אני לא יכולה להיות אימא.
צריך לכלוא אותי היכנשהו. צריך לסגור אותי בכלוב עד שאשתגע, עד שאמות, עד שהצחוק שלה המכוער יעזוב לי את האוזניים.
אין באמת אנשים שאני אוהבת.
לא שפגעו בי. אני פשוט נשרפת וכל כך רוצה לברוח מתוך מערכת העור המגעילה ההרסנית.
ורע לי. כל כך רע לי.
בשבילכם קושי הוא עצלנות, הישאבות לפלאפון או לפוך במיטה.
דיכאון שאחרי לידה, אחד הפחדים הגדולים שלי. והוא אינו שווה לחוסר היכולת לאהוב את עצמי. לפעמים זו השנאה שמציפה אותי, לפעמים האדישות. בכל אופן את הימים שלי אני מסיימת בבדידות גמורה.
היה חטיף כזה פעם, אני לא יודעת ממה היה עשוי. מצופה צימקאו, ממולא בחומר ורוד או צהוב כלשהו. ניסיון עלוב לחקות את הטעם של הבננה (שהיא בעצמה פרי שיש להיזכר בו). כל כך שנאתי את הטעם המר, הצר של הממתק הזה.
ככה הוא היום.
לקחו אותנו לבריכה. ריבוע גדול מכוסה בקרמיקות, מלא מי כלור ושאריות לכלוכים. עשרות ילדות בתוך גלגלי ים ומצופים שוחות מצד לצד, ורק אני עומדת ליד הסולם ומזכירה לעצמי לנשום. מתישהו העזתי לצלול.
לפני כן עוד היה בית ציפורה. אני לא יודעת מה אתם מדמיינים, אני רק זוכרת את הבנות הגדולות מכיתה ו' שרצו במדרגות ואת הילד ההוא, שלא הכרתי, וגנב לי צעצוע מהתיק.
כמה בכיתי.
שמחת תורה. שנים של בדידות ואושר עצום נגמרו בבום אחד בשנה שעברה. ולא, לא לחשוב על זה. שנה אחר כך, כלומר לפני חודש אחד, כמעט הסתיימו החיים שלי. אבל אין למי לספר על זה, כי זה לא סיפור יפה.
מה יקרה אם אבדוק את עצמי בבית חולים? הדברים שאני לא בטוחה בהם... לו יתגלה שאני באמת לא מה שחשבתי, מה זה ישנה? איזו עזרה אקבל?
והרעש, הרעש הזה באוזניים ובמוח ובאוויר. אם נופל עץ ביער ריק, מי שומע אותו?
האוויר כבר נקי ואפשר לחזור לנשום. פיתולי כבישים ביערות ירושלים כבר לא מפחידים אותי. אולי עדיין כן. אולי אני עוצמת עיניים כדי לא לראות את התהום.
חוה אלברשטיין ואריק ברמן וקרן פלס ושולי רנד ואביתר בנאי והשיר הראשון של מירי מסיקה.
פעם אהבתי את נתן גושן.
אבל שני אנשים מדוכאים לא יכולים לחיות יחד. לא כשהדיכאון שלו כל כך במיינסטרים.
כולם סובלים היום מדיכי, כולם רוצים למות. לכל אחד מגיע טיפול פסיכולוגי.
אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי. ואיך זה שאני כל כך חלשה, נופלת עשרות פעמים בכל יום, כל פעם עוד מדרגה ועוד מדרגה. וכל אדם ששומע טורח להזכיר.
אף אחד לא יכול לעזור. עדיף שתשתקו. עדיף שתעצמו עיניים.
גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת. ואישה, אישה מה נשאר לה?
לא הייתי רוצה שיציירו או יצלמו אותי. לא הייתי רוצה להיחשף באח הגדול או להרים כיסאות על שולחנות באיזו מסעדה תל אביבית מטונפת.
אני לא רוצה לגור בצריף או בדירה או בבית קומות מנוכר. אני לא רוצה להביט באנשים ולזהות כאב.
וכולם, כולם שם. כל אחד וסיפור הזוועות שלו. במי אני פוגעת?
אין אלוהים לעולם הזה. אין מי שישגיח. אין גדר סביב העולם, ומה יקרה אם יום אחד מישהו ייפול?
ענבר כבר זקנה, ומה אומר אני?
לאה גולדברג התמרמרה מהפחד, מהבושה. השלג ובתי המשוגעים עשו את שלהם.
אין לי איזה צלב להתפלל אליו.
הייתי מעשנת אם היה נשאר את מי להרשים. הייתי עורכת קניות לשבת אם עוד הייתי שומרת אותה.
אני ברחתי מהכול ומכולם, על כן אני אשמה.
טיפשה. טיפשה. טיפשה.