שלום לכולן, לא יודעת אם זה הפורום הנכון, אבל גם לא יודעת היכן לשאול, אז אשמח אם תוכלו לייעץ לי:
הייתה לנו שמחה משפחתית. בעלי ואני ישבנו בשולחן שכולם מכירים אותנו - "שולחן משפחתי". לאחר מס' דקות הגיעה אישה צעירה נשואה שזכרתי אותה מהחתונה שלנו - חברה של גיסתי. קשה היה לא לשים לב איך שבעלי התלהב כשהיא הגיעה. אבל אז הוא עשה משהו ממש נורא ואיום מבחינתי: ישבנו ביחד עד לאותו רגע, ואז בעלי "פינה מקום" לאותה אישה - הוא רץ להביא כיסא והושיב אותו לא פחות ולא יותר - בין שתינו!!! ואמר לאותה אישה שהיא מוזמנת לשבת לידו... יש לציין שגם היא לא חכמה במיוחד, ופשוט התיישבה.. גיסתי "זרקה" איזה מילה לבעלי באותו רגע, משהו בסגנון שרואים שהוא מאוהב בה.. אבל לא שמעתי בדיוק, כי הייתי על סף עילפון מרוב בושה ותחושת השפלה קשה ביותר וכעס עצום. ממש הרגשתי איך שנעשיתי לבנה וקיבלתי בחילה. מיותר לציין שלא יכולתי להסתכל אפילו על האוכל או שתייה שהיו שם, למרות שהשמחה הייתה מחוץ לעיר מגורינו, לקח לנו זמן רב להגיע, ובאותו היום לא הספקתי לאכול. מייד הבחנתי במבטי התמיהה והרחמים שהופנו לעברי מכיוונם של האנשים שישבו איתנו בשולחן - דודות של בעלי, כמה חברים וכו'... אי אפשר היה "לפספס" את הקטע הזה. את המבטים האלו אני לא יכולה לשכוח, וזה הדבר שהכי מפריע לי בכל הסיפור הזה. מילא אם זו הייתה סבתא של בעלי, או קרובת משפחה מבוגרת שלו - לא רק שזה לא היה מפריע לי בכלל, אלא שגם הייתי מעריכה את בעלי על יחס מכובד כלפי קרובות משפחה מבוגרות, אבל אישה זרה, צעירה ונשואה?? האישה הזו שהתיישבה ביני לבין בעלי המשיכה לדבר עם בעלי ולאכול כאילו לא קרה כלום - אציין שאנחנו דתיים וגם היא דתייה וברור לכולנו שזה ממש לא מקובל לעשות מה שבעלי עשה, אבל כמו שכתבתי - באופן תמוה ביותר גם היא לא עשתה כלום בנדון ופשוט המשיכה לדבר ולאכול וליהנות כאילו לא קרה כאן שום דבר, (והיא אפילו כביכול "יותר דתייה" מאיתנו - היא "חרדית חסידית" עלאק), ואילו אני רק רציתי פשוט למות. רק לקבור את עצמי. בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. רציתי לצאת מייד מהאולם, אך הרגשתי כ"כ רע שפשוט לא הצלחתי לקום מהכיסא. הייתה לי סחרחורת איומה, ובחילה. לאחר מס' דקות הצלחתי איכשהו לצאת מהאולם. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן, עד שאיזה מישהו שהיה שם בחוץ ואני לא מכירה שאל אם אני בסדר ואם אני צריכה כוס מים. לא יכולתי לברוח הביתה, גם כי היינו "תלויים" במישהו שהיה צריך לקחת אותנו טרמפ הביתה, גם כי אני ממש לא מתמצאת באזור ועוד בלילה, וגם ממש לא רציתי שכולם ישימו לב שאני "עושה עניין".
בעלי לא טרח אפילו לחפש אותי, למרות שהייתי מחוץ לאולם עד שנגמר האירוע. למעשה, ככל הנראה, אף אחד שם לא שאל היכן אני ולאן נעלמתי פתאום.
בבית ניסיתי לדבר עם בעלי על מה שקרה, אך הוא גלגל עיניים לשמיים, ביטל את כל מה שאמרתי, זלזל ואמר שאני מגזימה מאוד.
מאז היו עוד כמה שמחות משפחתיות שבעלי רצה שאצטרף אליו, אך לא הסכמתי בשום אופן. אני פגועה עד עמקי נשמתי, ואין מצב שאני הולכת עם בעלי לשמחות בזמן הקרוב (אולי גם הרחוק). מאז גם לא יצאתי איתו ביחד לשום מקום. פשוט לא מסוגלת.
האם אתן חושבות שבאמת הגזמתי, שאני מידי רגישה, קנאית, אולי גאוותנית או לא יודעת מה?? איך הייתן מגיבות באותו מצב שאני הייתי, והאם הייתן מוכנות לסלוח ולבוא שוב עם הבעל לשמחות?
אני יודעת שהמצב מורכב ואתן ממש לא חייבות לענות, אבל זה יושב לי על הלב וגורם לי להרגיש רע מאוד, ולכן אשמח לכל תגובה ועצה... תודה רבה!
... את ממש לא מגזימה בהחלט משפיל
ובתכלס, הלוואי שזה באמת היה מצחיק...
)