עמד העבד בתפילה

כיוון ליבו כלפי מעלה

וכך ביקש בבכי עשה נא חסד עמדי

ואמצא אישה לבן אדונִי

טרם כילה לדבר

והנה רבקה

כשעל שכמה כדה

יוצאת אל הבאר

וירוץ לקראתה אליעזר

לפי שראה שהמים

עלו לה לעזר

טרם כילה להרהר

והנה רבקה

מורידה כדה

אותו משקה ותמהר

ותער כדה אל השוקת

על כן ראה משמיים

את אשת החסד

 

עמד העבד משתומם

וישתחווה לה'

אשר צלח דרכו

ולא עזב חסדו

ואמִתו מעם בית אדונו

טרם כילה לדבר

והנה רבקה

כשעל שכמה כדה

יוצאת אל הבאר

וירוץ לקראתה אליעזר

לפי שראה שהמים

עלו לה לעזר

טרם כילה להרהר

והנה רבקה

מורידה כדה

אותו משקה ותמהר

ותער כדה אל השוקת

על כן ראה משמיים

את אשת החסד

     

ומאז ועד היום

ומאז ועד היום

ארבעים יום

טרם יצירת הוולד

יוצאת בת קול ללא קול במחול

ומכריזה על זיווגם

של כל אדם ואדם

כן אברהם ושרה

כן יצחק ורבקה...

אמנם הפרשה מתחילה במות שרה, אבל שם הפרשה כבר אומר הכל. שיר על שרה אימנו:

 

שרה אימנו / אהובה  קליין 

שרה אימנו- כליל  השלמות,
כולה ענווה וצניעות.
יופי רוחני – נסוך על פניה-
בכל תקופות חייה ושנותיה.

שרה אימנו- מרבה בחסדים-
כאברהם אבינו- איש הפעלים.
עומדת בניסיונות וייסורים
ומקרבת לאמונה את הרחוקים.

שרה אימנו- קורנת חוכמה ודעת,
בקול אברהם אבינו- היא שומעת.
זוכה לבן – בגיל תשעים,
בחסדי ה' ובניסי ניסים.

א.
יש רגע כזה, רגע של האחרי. אחרי שהמנורה (היפה, באמת יפה) נופלת, בטעות, כי שיחקת עם כדור, גם זה בטעות, בכלל חשבת על השבוע הבא ומה אתה הולך לעשות, ופתאום המבואה מלאה שברים והמנורה שבורה על הרצפה. ואין עוד מנורה כזו, מושקעת, מגולפת, שריד לתקופה שבה ידעו להכין כלי בית. אתה יודע, חיפשת בכל החנויות במרכז העיר, ואין. והלב קופא לרגע ואחר כך מתחיל להצטער, ואימה קלה מתגנבת אליו; מה עכשיו.

או הרגע של המריבה הראשונה, למשל. לא הרגע שבו אדם מתחתן עם גלית, כי זה רגע קדוש ונשגב ומשמח. וגם אם החתונה לא מושלמת, הרי שהזוג שמתחתן מושלם. והם הולכים הביתה, לבית המושלם שלהם, ומעבירים שבוע מושלם, ואז – ברגע אחד, קטן – המנורה נשברת, ויחד איתו נסדק משהו בתמימות, במושלמות הזו, וגלית מתעצבנת. אבל למה היית צריך לשחק עם כדור בבית, היא אומרת, ואדם אומר לא יודע, ככה יצא, והיא נאטמת לרגע כמו שקורה לאנשים שהם ביותר־מדי כעס, ופתאום מתגנבת מחשבה ללב:

אולי טעיתי.

ב.
אבל רגע, רגע, הרבה לפני כן. זה בליינד דייט אי שם בפאב נחמד במרכז העיר. אדם חדש בסביבה. זו סתם, מסיבת דירה לחבר, ואדם הרגע הגיע לעיר, והוא פוגש בגלית ויש שם איזה קליק ראשוני, הוא מחייך, היא מחייכת. ואחר כך, כשהם יוצאים משם, הוא אמר לגלית – תשמעי, אולי תמצאי לנו מקום נחמד לשתות בו? וגלית אמרה יודע מה, יש פה בר, קוראים לו 'הבאר'. שזה משעשע, כי אף אחד לא יודע איך לקרוא את השלט, וזה מקום חמוד, באמת, בוא. ואדם בא, כי הוא רוצה שהערב הזה לא יגמר לעולם.

ומה כל הדברים האלה אם לא בדיקה אינסופית, בדיקת מעבדה: רגע, אולי זו היא? אולי זו לא היא? הוא מסתכל על הצורה שבה היא הולכת; זה מוצא חן בעיניו. היא שמה לב שהוא צולע קצת. היא צוחקת. היא מניפה את שיערה. היא מתעניינת בו. באיזו רשימה אינסופית שמונחת אצלו בראש הוא מסמן וי אחר וי. לפעמים הוא מסמן איקס, וזה בסדר, לא כל הרשימה צריכה להיות מושלמת. לא צריך רשימה בכלל, לא באמת, רק לדעת: האם זו את, האישה שאני הולך לחלוק איתה את חיי.

ג.
ובסוף זה רגע אחד של תשומת לב לאישה מבוגרת שמבקשת צדקה בפינה של ממילא שמכריע את הכף. כי אם יש משהו שצריך להגיד לכל הנשים והגברים בעולם זה שהכל הבל הבלים. הכל הכל. לא חכמה ולא תארים ולא חברים ולא משפחה ולא יופי. הכל קם ונופל על מידות טובות. אם יש לו מידות טובות, תתחתני איתו. אם היא טובת לב, תתחתן איתה. אם לא, אז לא.

וכשהם רבים מתגנבת המחשבה הזאת ללב: אולי היא לא האישה הנכונה. אולי קיבעתי עכשיו את חיי – לפחות את השנים הקרובות – עם האישה הלא נכונה. אישה שלא יכולה לסלוח לי על רגע של טעות. והיא חושבת, אולי התחתנתי עם הגבר הלא נכון. גבר שלא מספיק רגיש אלי כדי להבין מה המנורה הזו אומרת בשבילי. הוא אומר 'אמא שלי לא הייתה כועסת על זה,' אבל אני לא אמא שלך, טיפש. אני אדם אחר. הוא מתגונן, אבל מה אתה מתגונן. תבין, אין עוד כזה. תבין, מעוות לא יוכל לתקון. תבין, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. חבק אותי עכשיו.

ד.
אני חושב המון המון על רבקה, אשתו של יצחק, אמא של עשו ושל יעקב, ואחת הנשים המרשימות בזכות עצמה. אני חושב עליה לא רק כמשוייכת לגברים האלה, אלא גם בתור אחת הדמויות הכי פעילות בספר שמלא בדמויות די סטטיות, שמגיבות להוראות ונסחבות ממקום למקום. ואני חושב על הרגע שבו היא משקה מים, ואחר כך מציעה גם לגמלים. מה היא ראתה באותם רגעים? האם היא זיהתה שהוא עבד? האם ניסתה להתחיל עם האדם הזה, שבא מרחוק עם עשרה גמלים? האם רצתה לצאת מהמקום שבו היא חיה, לראות עולם? מה קרה שם, ברגע הזה?

אנחנו לא יודעים. יודעים רק שרצתה, שהציעה. יודעים שהיא לא הייתה שם, כשהעבד אמר 'עבד אברהם אנוכי'. יודעים שאחר כך קראו לה לבוא (כלומר, שלא הייתה שם קודם), וששאלו אותה אם תלך עם האיש הזה. יודעים שאמרה 'אלך'. אולי חשבה, בכלל, שמציעים לה להתחתן עם הבחור הזה, שהתחילה איתו. שהייתה נדיבה אליו. טובת לב. שהוא מצא חן בעיניה. את כל זה אנחנו יודעים, ואחר כך הם יוצאים לדרך. אולי היא עדיין חושבת שהיא מתחתנת איתו, עם העבד הזה. אנחנו לא יודעים.

ה.
אבל אנחנו כן יודעים שהיא רואה את יצחק מרחוק, כשהוא יוצא לשוח בשדה לעת ערב (איזה משפט פיוטי זה, בחיי), ופתאום היא מבינה משהו. אולי הגמלים מאטים את הליכתם, אולי העבד כבר מתארגן. היא מבינה שהאיש הזה קשור אליה באיזושהי צורה. היא שואלת את העבד – מי זה, אמור לי, והוא אומר לה, זה אדוני. וכאן, ברגע הזה, היא לוקחת את הצעיף ומתכסה. היא מבינה שעזבה את מולדתה ואת עמה בשביל להינשא לאדם שהיא לא יודעת מי הוא. שהיא תגלה את זה לאט לאט. שאולי הוא לא האדם הנכון, ואימה מתגנבת ללב שלה;

אולי טעתה.

וזה, בחיי, זה רגע שובר לב. היא לא יודעת שטעתה, אתם מבינים. אם הייתה יודעת, תסמכו על רבקה שהייתה קמה והולכת. היא לא דמות שהייתה משאירה משהו כזה ליד הגורל. היא לא הייתה נכנעת לסיפור ואומרת 'טוב, נו'. זה רגע שבו היא מבינה שהיא בסיפור אחר לגמרי ממה שחשבה, ואולי היא הולכת לעברי פי פחת. אבל גם אולי לא, והעמימות הזו לא מאפשרת לה לא לברוח ולא להישאר. היא כאן, אבל היא לא כאן. רוצה לברוח אבל אולי בעצם לא, אולי יצחק הוא כמו העבד שלו. ולכן היא מתכסה בצעיף, כדי לא להיות חשופה כאן. לראות ולא להיראות. להתחבא, לרגע, ולהמתין לראות מה קורה כאן.

ו.
אחרי כמה שעות הם משלימים, אדם וגלית. הוא סוחט לה מיץ תפוזים, היא נזכרת שהוא בעצם אוהב אותה, שהיא אוהבת אותו, שהם בחרו זה בזו לנצח. וטוב שהם משלימים, כי הם יושבים לראות ביחד משחקי השף קונדיטור כמו שכל הזוגות עושים. וטוב שהם משלימים, כי לא לכל הסיפורים יש סוף טוב. אנשים אכן טועים בחייהם. זוגות ממשיכים לריב לנצח, ואחרי שהם רבים קורים גם דברים אחרים.

אבל הסיפור של רבקה, לפחות לעת עתה, נרגע; התורה מספרת איך – רגע, אני אצטט, זה משפט כל כך יפה שאין ברירה אלא לצטט אותו –

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה
וַיֶּאֱהָבֶהָ
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ."

לא רק שהוא גדל, לא רק שהוא ניחם אחרי אימו, לא רק שהוא נותן לה את המקום ואת היכולת להיות מי שהיא ולא 'אמא חדשה' בשבילו. לא רק שהוא לא משווה את החמין שלה לצ'ולנט של אמא שלו: הוא אוהב אותה.

בא לי לבכות מהרומנטיות של המשפט הזה. אין הרבה דמויות בתנ"ך שכתוב עליהן שהן אוהבות, אבל יצחק אוהב את רבקה. איזה יופי זה, בחיי.

אשכרה.