קודם כל מבין השורות שלך איזשהו חוסר ביטחון שלך מולם, זו תחושה פנימית של אולי אני לא בסדר והם "צודקים", בין אם כי את לא עקבית או כי הרגלת אותם ובין אם מסיבות אחרות. וכשהם קולטים את זה אז קל להם להוציא את מה שהם רוצים ולהתיש אותך.
כשהם עושים את זה הם לא מנסים להתיש אותך הם פשוט בודקים מה הם יכולים לקבל, שזה דבר די נורמלי. לשאלתך, כן כל הילדים (אולי למעט יחידי סגולה חריגים) מחפשים לעשות כיף, לנוח ולהתפרק ולקבל כמה שיותר שהם יכולים. פה נכנס המקום שלך כהורה..
הדבר הכי חשוב זה לדעת שגם אם הם בוכים או כועסים את עושה את הדבר הכי נכון בשבילם - מחנכת אותם. אולי הנקודה הספציפית שאת מתעקשת עליה כרגע היא לא הדבר הכי חשוב שיש בעולם, אבל היא חשובה באמת, לא כי לאסוף את הצבעים זה חשוב, אלא כי שותפות בבית זה חשוב. לא כי את צריכה את ה"בבקשה" ו"תודה" אלא כי אם הם לא ילמדו בבית להיות אנשים נעימים, הם לא ילמדו את זה בכלל.
איך משנים דברים? פשוט אומרים להם בנחת, יש דברים שאנחנו עושים בשביל ילדים קטנים, ככל שגדלים מצופה מכם לדעת לעשות דברים בעצמכם. עד היום לא ציפינו מכם לאסוף, אבל עכשיו אתם גדולים ואני רוצה שתאספו את המשחקים אחריכם. אפשר להתחיל מזה שאת אוספת איתם, או שיאספו משחק אחד, אבל בעיקר שיתחילו להיות שותפים. ולחשוב איך את מגיבה אם זה לא קורה. נגיד שהם בוכים שהם לא יודעים לא יכולים ולא רוצים, מה את עושה? כי נגיד הגישה שלי היא שלא מוציאים משחק חדש עד שהכל אסוף. זה יכול להיות גם אין טלוויזיה עד שהכל אסוף או כל דבר אחר.
ואם הם מתעקשים ומוותרים על הכל - אין בעיה, אבל אני הייתי משאירה מפוזר, וזה יחכה להם. אם את תוותרי ותאספי הם יבינו שכל מה שצריך זה להתעקש איתך מספיק... שזה נשמע פחות או יותר כמו מה שקורה עכשיו.
חוץ מזה לא לפחד מהמילה "לא". גם הילדים שלי הכי אוהבים בעולם ממתקים ומבקשים בכל הזדמנות ולפעמים מחליטים שזה הזמן המושלם להפגנה כי הם לא קיבלו, או כי אבא באותו מצב כן נותן ממתק, או שממש מגיע להם כי (יום שישי/הם עזרו בבית/שיחקו יפה/השמש זורחת מחקי את המיותר). ואז אני פשוט אומרת, מצטערת, ממתקים זה לא חובה, זה בונוס נחמד שמקבלים לפעמים. היום לא. כי ככה החלטתי. ואם הרגלתי אותם אחרת, נגיד שיש קינוח גלידה אחרי כל ארוחת צהריים, אז אני אודיע מראש שהחלטתי להפחית בממתקים ומהיום קינוח זה רק בשבת למשל. ואעמוד מאחורי זה. זהו.. ברור שזה יהיה קשה בהתחלה והם ינסו כל דרך להוריד אותי מההחלטה, אבל אם זה מה שהוחלט זה מה שיהיה..
לגבי לעשות דברים במקביל לזה שהם בבית - זה מאד תלוי בציפיות שלך. אני גם לא עושה דברים *בהגדרה* כשאני עם הילדים בבית. כשאני איתם אני איתם. אני לאצמשחקת איתם אבל אני שם, ומבחינתי אני זמינה להם ופנויה להם. אם יוצא לי כמה דקות שהם עסוקים במשחק או יצירה או אוכלים יפה אז כן אני אכניס מדיח או אפעיל מכונה ואולי אפילו אקפל כביסה. אבל זה דברים משניים. בהגדרה אני פנויה להם, כי הם עוד קטנים ואני חושבת שזה הדבר הנכון.
בעלי לעומת זאת ממש מנסה לעשות משימות תוך כדי שהוא איתם וכל פעם יוצא מתוסכל, כי זה קשה עד בלתי אפשרי. אז בעיניי עדיף להתאים ציפיות למציאות.
כן, זה אומר שמשימות בית אני עושה כשאני מותשת מאד אחרי שהם ישנים או בשישי. זה מבאס, אבל אותי יותר יתיש לנסות איתם. אם היה לי יותר חשוב הייתי מביאה בייביסיטר להיות איתם ועושה את משימותיי בזמן הזה.
דווקא לגבי מה שכתבת בהודעה השניה שהם נלחצו ועשו פוזות - אני חושבת שזה ממש תואם גיל ונורמטיבי ולא ענין של התנהגות "לא טובה". פשוט צריכים להיות לך גבולות אדומים ברורים של - גם אם אתה לחוץ אתה לא X (בורח לכביש, הורס חפצים, וואטאבר). אבל מעבר לזה לתת להם למצוא פינה שקטה, דווקא הכי סבבה בעיניי.
אני הייתי ממליצה ממש ללכת להדרכת הורים שיכולה לעשות סדר.
לא לקחתי אותם כמדריכים אבל נחשפת לתכנים של מיכל אופנהיימר (אגב בדיוק ראיתי סרטון שלה על ילדים שבאים למיטה) ורן בראון ואהבתי מאד את הגישה של שניהם. כדאי לך לנסות להציץ ולראות אם התחברת
)
