איזה יופי זה לחשוב על עצמי. ועל מה שהיה ועל הכל. ואתה חושב וחושב וחסרמילים. במילים קצרות. פשוט, אין לי אומץ להודות. בדברים. בהכל. במחשבות. בחיים. בעצמי. אין לי אומץ. ולומר לך או למישהו בכלל. זה כזה בלי. ולחשוב על עבר להווה לעתיד וציווי. איזה מין דברים הם אלו. ועכשיו להתבוסס באיזה רגש שלא יודע לקרוא לו בשם. לקרוא לו לבוא או ללכת. והוא פשוט נמרח על הכל. חוסר בָּחיים. וככה. המקווה שחיוך

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת