דמעות.
לקום עם דמעות.
חרטה. צער. כאב.

איך זה יכול להיות שרק לי אסור לטעות?
כשמישהו אחר טועה, מתחרט ומתנצל, סולחים וממשיכים הלאה.
אבל כשאני טועה, לעיתים רחוקות, אסור לסלוח לי.
כאילו שאני לא בן אדם שטועה.

ובכלל, איפה כל המילים היפות עומדות במציאות?
לאן הם נעלמו? כל ההבטחות היפות?
מעניין.

ה' סולח לכולם כל שנה.
וכבר אמרו חז"ל(נראה לי)- 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים עומדים'. כשבנאדם עושה תשובה אמיתית וכנה על טעות שעשה, הוא נחשב צדיק. מתכפרים לו הטעויות וה' נותן לו צ'אנס חדש.

רק לי לא.