הצילו.
אני מעורבלת.
מאוכזבת.
מבולבלת.
מסובבת.
מסובכת.
אני יפה כמו שאני, וככ משוגעת.
אני נורמלית עד כאב, אבל לא דומה לאף אחת.
אני ילדה ואשה,
יש לי שם וחולשה.
אני לבד וביחד,
אני מנסה ונרתעת.
אני אור וגם חושך.
אני כלום והמון.
אני חור של עצב,
אני שמחת ההמון.
אני דג שאין לו מים,
אני תינוק בלי ידיים.
אני שותקת ובוכה,
אני הצילו, נבוכה.
צריכה לשבת שם, ללמוד,
אבל יושבת פה בוכה,
עוד.
אני אוהבת את כולם.
ואת עצמי.
אחת המילים היא העולם.
אבל כמה עוד לבד אפשר להחזיק בלב?
כמה הצילו עם כאב.
כמה ילד קטן רוצה חיבוק אחד מאבא שלו.
כמה ילדה שהיא אני,
צריכה איזה ה' אחד,
שיגיד לה שהוא גאה.
בה.
כמה רציתי למצוא בי פרפר צבעוני, של חופש,
וכנפיים.
איפה האומץ שלי שהלך לנטול ידיים.
מי אתה ואיפה?
ומה קרה לעולם הזה?
אני רוצה חיים.
ובשורות.
טובות.
אני אני אני.
רוצה.
פשוט לחיות.
אומרים שאני טובה בלדבר, אבל מי מכיר אותי כשהמילים נגמרות.
כשהדלת נסגרת, והחושך אטום,
זה למצוא בובה מפוחדת, שהלב שלה בכלל לא רדום.
היא רוצה לצרוח,
אבל עסוקה מידי.
עומדת בצומת העולמות,
ולא יודעת לאן. לאן לפנות.
היא לא עומדת.
היא זוחלת.
ואין לה רחמיים עצמיים, זה פשוט בטון ענק שיושב בעורק שמנשים.
יש אנשים שזקוקים לגעגוע.
ואני רוצה להתחנן, קחו את שלי.
כמה סתם עבר יכול לפגוע בחיים שממשיכים.
יש אדם דומה לעץ,
ויש עץ שבוכה בלילה,
כשעליו נושרים.
יש חיים סובלים לגמרי.
ויש מתים שלא ידוע מה איתם.
יש ילדים ואין להם אב,
ויש אנשים של תשעה באב.
והצילו הוא חבר.
שבאלך להזניח, שימות.
ובאלי שמישהו..
יסדר.
יסדר לי תתמימות.
עולם של מבוגרים, אה?
איפה הגן ילדים פה?
שמישהו יעצור את זה.
הטירוף שטורף את כולנו.
את כולי.
דור מסך, בלתי מוסמך לשקר על,
ללא חלל.
ואין אדם, אחד.
מושלם.
שיצרח די, חדל.
ואין אונים. ואין חיים.
ואין תכלית.
ואין אמונים.
ואין שמחה. בלא אמת.
והלב, הוא לא שקט.
אין אהבה, כולם תלויים בדבר.
אין אימפטיה ליצור נשבר.
יש אלוקים.
והוא מתוק.
נותן כאפות לכל הילדים שלו.
בתורות, או שלא... במנות.
גדושות. קדושות.
מרוגשת.
הנשמה שלי צורחת שקשה לה, ואין חבוש מתיר עצמו.
מי יציל אותי היום.
הכאב מפלח את האור הנאלם שלי.
ורק, רק משפט אחד עשוי לשנות הכל.
משפט של אמת. מן דיבור כזה.
דיבור של אמת.
אבל מתי?
ואיך? ועוד כמה.
הגלויות האלה, שגורמות לידיים לרצות להסתיר חזק את העיניים.
ולהעלם, בלי להשאיר בועות.
אין נשמה אחת שרוצה לבוא לכאן ריבונו של עולם.
זה עולם של כשלים של חורבן והסתר מעורפל.
עולם של חוסר אונים אחד מוחלט.
עולם מלא באור של אבא שנוגע לאט לאט.
אבל אתה ילד קטן תוהה נרדף,
נדחף.
שמישהו יחבק אותי.
יגיד לי שנגמר פה דף.
אני מעורבלת.
מאוכזבת.
מבולבלת.
מסובבת.
מסובכת.
אני יפה כמו שאני, וככ משוגעת.
אני נורמלית עד כאב, אבל לא דומה לאף אחת.
אני ילדה ואשה,
יש לי שם וחולשה.
אני לבד וביחד,
אני מנסה ונרתעת.
אני אור וגם חושך.
אני כלום והמון.
אני חור של עצב,
אני שמחת ההמון.
אני דג שאין לו מים,
אני תינוק בלי ידיים.
אני שותקת ובוכה,
אני הצילו, נבוכה.
צריכה לשבת שם, ללמוד,
אבל יושבת פה בוכה,
עוד.
אני אוהבת את כולם.
ואת עצמי.
אחת המילים היא העולם.
אבל כמה עוד לבד אפשר להחזיק בלב?
כמה הצילו עם כאב.
כמה ילד קטן רוצה חיבוק אחד מאבא שלו.
כמה ילדה שהיא אני,
צריכה איזה ה' אחד,
שיגיד לה שהוא גאה.
בה.
כמה רציתי למצוא בי פרפר צבעוני, של חופש,
וכנפיים.
איפה האומץ שלי שהלך לנטול ידיים.
מי אתה ואיפה?
ומה קרה לעולם הזה?
אני רוצה חיים.
ובשורות.
טובות.
אני אני אני.
רוצה.
פשוט לחיות.
אומרים שאני טובה בלדבר, אבל מי מכיר אותי כשהמילים נגמרות.
כשהדלת נסגרת, והחושך אטום,
זה למצוא בובה מפוחדת, שהלב שלה בכלל לא רדום.
היא רוצה לצרוח,
אבל עסוקה מידי.
עומדת בצומת העולמות,
ולא יודעת לאן. לאן לפנות.
היא לא עומדת.
היא זוחלת.
ואין לה רחמיים עצמיים, זה פשוט בטון ענק שיושב בעורק שמנשים.
יש אנשים שזקוקים לגעגוע.
ואני רוצה להתחנן, קחו את שלי.
כמה סתם עבר יכול לפגוע בחיים שממשיכים.
יש אדם דומה לעץ,
ויש עץ שבוכה בלילה,
כשעליו נושרים.
יש חיים סובלים לגמרי.
ויש מתים שלא ידוע מה איתם.
יש ילדים ואין להם אב,
ויש אנשים של תשעה באב.
והצילו הוא חבר.
שבאלך להזניח, שימות.
ובאלי שמישהו..
יסדר.
יסדר לי תתמימות.
עולם של מבוגרים, אה?
איפה הגן ילדים פה?
שמישהו יעצור את זה.
הטירוף שטורף את כולנו.
את כולי.
דור מסך, בלתי מוסמך לשקר על,
ללא חלל.
ואין אדם, אחד.
מושלם.
שיצרח די, חדל.
ואין אונים. ואין חיים.
ואין תכלית.
ואין אמונים.
ואין שמחה. בלא אמת.
והלב, הוא לא שקט.
אין אהבה, כולם תלויים בדבר.
אין אימפטיה ליצור נשבר.
יש אלוקים.
והוא מתוק.
נותן כאפות לכל הילדים שלו.
בתורות, או שלא... במנות.
גדושות. קדושות.
מרוגשת.
הנשמה שלי צורחת שקשה לה, ואין חבוש מתיר עצמו.
מי יציל אותי היום.
הכאב מפלח את האור הנאלם שלי.
ורק, רק משפט אחד עשוי לשנות הכל.
משפט של אמת. מן דיבור כזה.
דיבור של אמת.
אבל מתי?
ואיך? ועוד כמה.
הגלויות האלה, שגורמות לידיים לרצות להסתיר חזק את העיניים.
ולהעלם, בלי להשאיר בועות.
אין נשמה אחת שרוצה לבוא לכאן ריבונו של עולם.
זה עולם של כשלים של חורבן והסתר מעורפל.
עולם של חוסר אונים אחד מוחלט.
עולם מלא באור של אבא שנוגע לאט לאט.
אבל אתה ילד קטן תוהה נרדף,
נדחף.
שמישהו יחבק אותי.
יגיד לי שנגמר פה דף.
