אז קודם כל קצת על עצמי ועל מה שגרם לי לכתוב את השרשור הזה:
לפני חודשיים בערך חתכתי את עצמי, לא מתוך רצון להתאבד אלא מתך צורך לא מוכר.
בעקבות שסיפרתי את זה לחבר שלי היא ביקשה ממני ממש לספר את זה למבוגר. לבקשתי, היא סיפרה את זה למחנכת.
מפה לשם העניינים הסתבכו, פגעתי בעצמי, רציתי למות ועוד כמה דברים,
היום אני בטיפול פסיכולוגי, מעקב של פסיכיאטר, לוקחת כדורים לדיכאון וטורדנות כפייתית, ויש לי הערכות מסוכנות מידי פעם.
כאילו הכל התחיל לפני חודשיים,
אבל האמת שאני כבר שנתיים בערך מסתובבת עם כאב נפשי עמוק ומוסתר, שאין לי מושג למה ואיך הוא הגיע. והייתי לבד בכאב הזה.
לא קיבלתי עזרה ותמיכה מאף אחד, פשוט כי אף אחד לא ידע.
אני לא ידעתי להגיד מה כואב לי, חשבתי שהכאב יעבור לבד, ובעיקר- התביישתי. התביישתי לדבר, לבקש עזרה. להתעקש על זה שמגיע לי חיים טובים יותר!
ובעקבות שחתכתי את עצמי, זה גרם לכולם- וגם לי- לשים לב אלי. להבין שהגיע הזמן לטפל בעצמי. שפסיכולוג זה לא אפשרות נחמדה, זה הכרחי.
להבין שאני צריכה תמיכה ותשומת לב, עזרה לצאת מהמקום שאני נמצאת בו.
היום המחנכת שלי והיועצת והמדריכה והפסיכולוגית- זמינות אלי 24\7. לגמרי. (המחנכת המהממת שלי השאירה את הפלאפון דולק בשבת למקרה שאני אתקשר..
) יש לי שעה שבועית עם היועצת ושעתיים בשבוע עם הפסיכולוגית, ותמיכה מבחינת הלימודים וכל מה שאני צריכה כרגע כדי להתמקד בעצמי.
למה אני כותבת את זה?
כי באלי לצעוק לכולם שלא צריך לחתוך כדי שיתייחסו אליך. כדי שתטפלי בעצמך.
כואב לך, נשמה? תגידי את זה. תצעקי את זה. תבקשי עזרה, תבקשי יחס, תבקשי טיפול.
גם אם כואב רק קצת. גם אם לכולם כואב.
לא טוב לך? תגידי.
ואם קשה להגיד, תרמזי גם בדרכים כאילו מטומטמות.
(תשלחי הודעה 'בטעות', תהדקי למבחן 'בטעות' דף שכתוב עליו הכאב שלך, תדברי עם הטלפון בקול מידי, שהמדריכה תשמע... תשארי במיטה מלא ימים עד שיבואו להתייחס...)
את צריכה עזרה, ומגיע לך לקבל אותה!
לא צריך להגיע לרמות גבוהות של כאב כדי שהכאב שלך יהיה שווה טיפול.
זהו. סיימתי את נאומי לעולם
)