"ברגיל נראה לנו שאם נעצור להקשיב משהו נורא יקפוץ עלינו.

אז אנחנו רצים. בורחים מאיזה הרגשה לא נעימה. יש בזה אומץ לעמוד לבד, להיפגש עם מה שיש.

עם מי שאני בלי איפור, בלי כבוד או עונג.

פשוט להסכים, כמו שזה. להמתין. לראות מה יקרה. זה מפחיד. אבל זה מה שיש בעצם, זה אני.

בשנים האחרונות אני מרגיש שאני מוכרח לעצור את הדהירה הזו קדימה.

יש בתוכי משהו שתובע ממני להביט בו. לקבל אותו. לאהוב אותו.

לא אחת אני מנסה לברוח מהמשימה ולחזור לריצה שאני רגיל בה. לאט לאט אני לומד לנשום. לתת יד וללכת בקצב שלו. שלי. בלי להדליק סיגריה, בלי ללכת למקרר. אני מסכים להיות אני, גם אם זה לא מה שחשבתי, גם אם זה לא מה שהייתי רוצה להיות. לבד, בלי שאף אחד רואה, אני נושם, ממתין, מתעכב, מחבק. נבהל ושוב מאמין.

אני מרגיש שאני עומד בשעריה של אהבה גדולה. מחיר הכניסה הוא כבד.

ואני מוכן לשלם. אהבה עמוקה, אהבה פתוחה, אהבת האדם את מכאוביו. הניסיון לקבל את חולשותיו. לזה קוראים אמונה.

בכל מחיר, עד האהבה". ( אביתר בנאי)

קטע מדהים שכתב אביתר על השיר עד האהבה.

מרגיש לי שזה מעביר אותנו תהליך איטי, שקט ונעים,

תהליך של גילוי עצמי ואהבה.

סופ"ש נעים.♥️

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול