שתינו יושבות
אחת ליד
השנייה
על אותה מיטה
ביחד
אבל רחוקות
אוהו, רחוקות.
אני שואלת
ומנסה
ומבקשת
נשמה שלי,
תני לי פתח
אל תוכך.
ולא.
היא לא מאפשרת
לא לי
ולא לאחר.
אני מעלה נקודות
שאלות
תהיות
מחשבות
אומרת לה-
תחשבי על זה.
היא עושה עם הראש-
כן.
מה כן?
קשה לי
קשה וכואב לראות אותה כך.
פעם זה לא היה ככה.
זה הזוי
וכואב
ואוף.
תגאל כבר ריבונו של עולם,
תגאל אותנו.
כמה החולי הזה
מתפשט
נמצא מסביבנו
כל כך הרבה.
חבלי משיח
החושך הגדול
שבא לפני בוא האור העצום,
אבל.
אבל לנו זה קשה
וכואב
וקצת נמאס.
ויש כבר יותר מדי אנשים להתפלל עליהם
וזה לא נגמר
או שנגמר,
נגמר.
עד בוא גואל.
ואני צריכה להאמין
אני לפעמים גם מצליחה אפילו
אבל,
לא תמיד.
ודי טאטע דייייייייי
כשדיברנו אז,
אמרתי כזה- די.
והיא אומרת-
די. באמת די. באמת באמת די. כבר דייי טאטע דיייי
(היא אמרה לי-
את מחושלת.
ותכלס,
כן.
אבל. זה כיווץ.
מה זה אומר מחושלת?
זה אומר שכבר חוויתי
פעם
פעמיים
שלוש
אלף
ושוב.
וקמתי.
בערך.
אני אקום.
אבל,
טאטע.
תן לי כח.
בבקשה.
אנחנו כבר לא יכולים בלעדיך.
תבוא כבר ותגאל.
אז אבא טוב כבר תרחם
על הבנים האהובים
וזכנו כבר לראות בשובך ציון ברחמים
תרחם על ישראל
ותביא את הגואל
שיראה כבר רק אותך
ואת גילוי כבוד מלכותך
טאטע.
אנחנו לא רוצים יותר מזה.)
יש
