איך אנשים שעובדים איתי מהמחשב ולא שומעים ממני מילה חוץ מנושא העבודה (הכל טכני) מדמיינים אותי ציפלונת???

ואני ממש לא כזו. אני על גבול המלאה.

פלייז תסבירו את התשובות שלכם ואיך האופי מתבטא.

אופי שמן - חי כדי לאכול

אופי רזה - אוכל כדי לחיות

בהקשר של אכילה: לא הייתי קורה לזה אופי אלא דפוסי התנהגות, ויש דפוסי התנהגות שאפשר לכנות אותם 'של שמנים' למרות שלא כל מי שיש לו אותם שמן בהכרח (כי השמנה תלויה הרבה בגנטיקה ובמיקרוביוטיקה).

לגבי הקשרים אחרים: טוענים שאנשים שמנים שמחים יותר, צוחקים יותר וכו' (בתנ''ך יש כמה התייחסויות ל'אופי שמן' כאדם אנוכי שבטוח בעצמו) אבל אני לא בטוח שסטטיסטית זה נכון, וגם אם כן אני לא חושב שיש בזה משהו עצמי (כלומר: אולי זו השפעה עקיפה של השלמה עם עצמך או להפך - ניסיון פיצוי וכדו').

אילוסטרציה: קרואסון שמנים.

אי אפשר לומר שמי שמן הוא תאוותן וחסר שליטה עצמית

זו התמודדות מאוד קשה ואי אפשר לשפוט בן אדן שלא עומד בזה

אני לא 

לא כל מי שיש לו תאוות (כלומר: בנאדם) הוא תאוותן, ולא כל מי שלא בקי ברפואה המודרנית פשוט בגלל שהוא חי לפני 1500-2000 שנה הוא בור.

אבל לא סתם אתה מקצין, הרי מבחינתך זה או שהם מלאכים קדושים ופלאיים ויודעי כל (מה שברור שלא נכון מתוך דבריהם עצמם ואינסוף סיפורים עליהם בספרות חז''ל) או שהם היו תאוותנים ובורים. לדעתי דווקא זה זלזול בהם ולא האמירה שהם היו בני אדם, אבל זה כנראה עניין של גישה...

והוא כנראה גם היה אחיו.

זה היה מלמד לראות את התגובות בלי יכולת להגיב. בזכות האינטרנט שהחליט לצלוע...

אני לא מתכוונת על רזים שאוכלים בכמויות ושמנים שעושים דיאטה ולא מצליחים לרזות או כן מצליחים וכו'...

אני מדברת על אופי של בני אדם. האם אפשר לחלק את העולם לשניים חלק עם אופי שמן שלפי הטענה של הפרטנרית שלי לעבודה זה אומר שלא אוהבים ליזום דברים וסוג של עצלנות כזו ומפרגנים לכל העולם והחיוך שלהם נשפך לכל עבר בלי חשבונות וכו'...
וחלק עם אופי רזה שלפי טענתה חרוצים כאלה ויוזמים דברים והמח שלהם רץ מהר עם כל הנתונים ולא אוהבים לשבת והחוש הומור שלהם לא מנדב יותר מידי חומר וכו'...

אני טוענת שאין כזה דבר- עובדה שמה שהביא אותנו לדיון זה שאתמול פעם ראשונה נפגשנו אחרי כמעט שנה של קשר יומיומי במחשב והיא היתה בשוק כי היא דמיינה אותי ציפלונת כי יש לי אופי רזה ואני דווקא על גבול המלאה. קצת מעל המשקל שהיה כדאי שאני אהיה בו ע"פ הBMI.

ואז בעלי אמר שזה באמת מעניין למה כל מי שמדבר/ מתכתב איתי מדמיין אותי ציפלונת אפילו שהשיחה הכי טכנית בעולם ולא קשורה לתחביבים או אוכל וכד'.

אז מעניין אותי לשמוע את דעתכם.
האם זה באמת קיים אופי של רזים/שמנים או לא?
ואם כן מה אתם מגדירים כאופי רזה/שמן?

ואני מתייגת את - @אורה @אני והוא @פרח אש וכל השאר...

ואתה מצייר לך דמות רזה/שמנה לפי שיחה או התכתבות?

השאלה אם זה נכון?

וזה לא מתייחס עכשיו רק לשומנים פיזיים, יכול להיות בן אדם אם אופי שמן והוא יהיה רזה והפוך.
 

וזה שזה עצוב לא סותר שמתייגים. ומתייגים גם בלי לראות את הבן אדם (כמו במקרה אצלי) 

השאלה שלי זה לא אם יש שמנים חרוצים וכו' ואם יש רזים הפוך, אני גם נכללת במלאים עם האופי הרזה.
השאלה שלי האם באמת יש אופי רזה או שמן.
ברור שיש גם וגם.
זה כמו שתגידי שיש מנטליות ארופאית ומנטליות ערבית ומנטליות אמריקאית וכמובן שיש לך היום כאלה וכאלה במיוחד בא"י שיש לך קיבוץ גלויות.

אבל עדיין יש את העניין של המנטליות.

ואני מלאה ויש לי גם מה שהסבירו אופי רזה. ומשום מה השומן לא מגיע בהריון, להפך.
 

באמת מוכיח אם למישהו יש אופי שמן מרב הסיכויים (תמיד יהיו יוצאים מן הכלל) הוא יהיה שמן ולהפך.

על ארץ המשנונים והרזרוזים.

ספר ישן, סופר צרפתי. אותי הוא קרע מצחוק..

היתה מריבה בין ארץ השמנים לארץ הרזים.

השמנים מוצגים ככאלה ששמחים כל היום, לא ביקורתיים, קמים ב10, אוכלים ונחים כל היום.

הרזים - כל היום עושים פעילות גופנית, ממציאים, מתקדמים ועובדים על עצמם, אבל מאוד מאוד ביקורתיים.

אני ממש צחקתי מהספר  - כי הוא די מתאר אותי (השמן) ואת בעלי (הרזה), או את אבא שלי (השמן) ואמא (הרזה)

בסוף הספר יש השלמה בין הארצות ונהיות משפחות המורכבות מרזים ושמנים כאחד..

הבן שלי החליף אותו במקרה בספרייה ואני ממש נהנתי ממנו (כמובן שיש הגזמות, אבל יש משהו בתיאור האופי)

אני כנראה תולדה של חיבור בין הארצות...

לא זוכרת את השם המדוייק..

זה ספר מלפני איזה 100 שנה, אז הוא ממש הגניב אותי, שאופי של בני אדם לא ממש משתנה..

שמן פותח את המקרר- לא רואה דברים טעימים - מוציא ואוכל.

רזה פותח את המקרר- לא רואה דברים טעימים - סוגר והולך.

שמן בדכאון - |אוכל כדי להטביע את יגונו וכפיצוי.

רזה בדכאון - צם. אין לו תאבון.

העיקר שנהיה בריאים

שמן - לא ישאיר כלום בצלחת, גם אם שבע.

רזה - יכול להפסיק לאכול באמצע הביס, כי הוא כבר שבע.

אני טוווווחחחנננת אוכל ואני רזה פחד.

הלוואי ומשהו יצליח להשמין אותי, אפילו רק קילו אחד, משהו.....

טיפוס אוראלי - ההנאה שלו היא מסיפוקים מידיים, קשה לו לדחות סיפוקים

טיפוס אנאלי - ההנאה שלו משליטה עצמית ומדחיית סיפוקים, ככל שיותר שולט ודוחה סיפוקים יותר מרגיש טוב עם עצמו

לרוב הם גם נראים כשמן ורזה

שיהיה.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.

עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב

נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.

פוליטית יותר מאשר עניינית?

אתן לך דוגמא -

אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.

כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10

(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)

ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר

לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה

במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.

אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).

לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.

שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...

עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח

ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'

מעניין לראות שהשאלה הזאת עדיין חיה גם שלוש שנים אחרי. נראה שאין תשובה אחידה: יש קהילות שמשלבות זיכרון בתוך ההקפות, ויש כאלה שבוחרות להמשיך כמעט כרגיל. דווקא המגוון הזה מעניין לראות מה באמת נשאר כמנהג קבוע לאורך זמן.

ארוך מדי

שלושתם