לא ממש, לא. אני מקווה למצוא מקום לראות בו את הסדרות שלי, אבל אולי זה טוב שאני לא צופה בכלום כרגע. אז לא, שום תכנון.

קצת קסמים על ידי עריכת וידאו, ראיונות של נח סנטינאו, כל יום פרק חדש של אחותי קפצה כיתה. קצת פייסבוק, קצת ערוץ. חמש השעות שיש לי בפלאפון כל יום נגמרות בשעות הצהריים המוקדמות. בשאר הזמן אני בעיקר מנקה ומבשלת, ותמיד יש איזה ילד חולה או סידורים היכנשהו. לשבת בספה ולבהות לא קורה. בחופש הגדול משעמם לי יותר.

זה לא שאני לא רוצה לצאת, אני פשוט לא יכולה. מה שמוביל לחוסר רצון ולאמונה שזה לא מה שאני אמורה לעשות. אני אמורה להיות אימא ולדאוג לבית שלי. לא מבינה למה מצפים ממני לעשות משהו אחר.

לעבוד זו לא אופציה בכלל בכלל. אין. לא אפשרי.

וגרוע מזה- כשנחסם האינטרנט נחסמת גם הגלריה.

בכל אופן כל אתרי ההורדה חסומים

EMDR. שיטה מעצבנת.

אין לי שום בעיה שלא תהיה לי תעודת בגרות. כל עוד אני עושה דברים אחרים.

הדבר היחיד שעשיתי היום היה לסדר את הסלון, לשטוף כלים ולהכין צהריים. שזה שלושה דברים אבל זה לקח לי שעה וחצי בערך. בשאר הזמן סתם נמרחתי. קיצור. לא יודעת. אולי זה העולם הזה שאומר לי שאני מאחור, אולי אלו העובדות. בכל אופן אני מרגישה כמו ילדה בת שנתיים (וגם מאובחנת עם קווים אישיותיים לא בשלים כלומר אני לא מתנהגת לגילי).

והיא משפיעה באופן ישיר על מצבי הרוח שלי ועל כן על התתנהגות שלי. 

(מה שמזכיר לי את המשפט הנהדר שקראתי בפייסבוק- כדי להימנע מפוסט טראומה יש להמשיך את הטראומה עצמה. זה כל כך נכון וכל כך כואב ומצחיק)

אני לא יכולה לקום בבוקר ולהגיד- יא, איזה עולם נהדר. אין בו אנשים שרוצים להרע לי. כי זה לא נכון, נפגעתי מספיק פעמים כדי לפחד לדבר עם מישהו. מכל כך הרבה כיוונים, שאין לי מקום בטוח וחוץ מאימא שלי אני לא סומכת על אף אחד כאן. אז איך אני יכולה לצאת לעבוד בעיר מלאה אריתראים שמאויימת על ידי כמה מחבלים מפגרים? איך אני יכולה לעשות שירות במקומות שיש בהם בני אדם שיודעים להשתמש בגרון שלהם בעיקר לצעקות? איך אני יכולה ללמוד במקום שיש בו אנשים שלא מכירים אותי ולא יודעים שיש מילים שאסור להגיד לי? אנשים לא זוכרים את יום חמישי או את יום שני של כיתה י', אנשים לא יודעים מה כל הודעה בווצאפ מזכירה לי, אנשים לא יודעים שבכל יום שאני יוצאת מהבית אני בוכה, שאם אין לי אוזניות על האוזניים אני רואה אנשים צוחקים עליי ברחוב. שהכול הכול מבוסס על מקרים גרועים שקרו לי בעבר.

אני לא עצלנית. אני עובדת כל יום לנקות דברים שכולם התייאשו מהם. כשמבקשים ממני להוציא טופס 17 בקופ"ח אני עושה את זה בלי בעיות.

אבל ללמוד? לעבוד? להיפגש עם חברות? 

קופת חולים ורמי לוי אלו המקומות היחידים שאני מסוגלת לצאת אליהם, וגם זה רק בתנאים ובימים מסוימים.ץ

לא יודעת. אני לא מוכנה לתלות את החרדות שלי בעצמי.

את הפחד העמוק מבנים קיבלתי בגלל אנשים שניצלו אותי, את הפחד העמוק מחברות שלי קיבלתי מ"חברה" שניצלה אותי, ואת הפחד מבני אדם קיבלתי מכל אלו שצחקו עליי או צעקו עליי במשך שנים.

שלמדתי לטפח אותו היטב עם עצמי. אף אחד לעולם לא יוכל לומר לי שאני לא מסכנה. אני פולניה ואף אחד לא ייקח לי את הכאב שלי. 

ולגבי טיפול- ניסיתי כל כך הרבה שיטות ומטפלות שנמאס לי ואני מטפלת בעצמי עכשיו. כלומר לא יוצאת מהבית. בשבועות האחרונים אני מרגישה ממש סבבה, ואפילו אימא שלי מסכימה איתי.

עכשיו אני רק צריכה למצוא מישהו שיהיה מוכן לפרנס אותי ועוד המון ילדים ולדעת שאני לא מתכוונת להכניס שקל הביתה, פשוט כי אין לי איך.

אני בת תשע עשרה וחצי וחוץ מדבר אחד שאני גאה בו לא עשיתי כלום. חמש שנים הייתי בטיפול ואני באותו מקום שהתחלתי ממנו. זה מספיק גרוע, גם בלי להסתכל על דברים טכניים.

כלומר זה שהספר שלי ראוי לפרסום, ואני יודעת בוודאות שהוא לא השיא שלי.

אני מוכנה להתאמץ בשביל דברים שחשובים לי. משפחה. אילו היה לי עכשיו ילד והייתי צריכה לפרנס אותו הייתי יוצאת לעבוד. אבל אין לי ילד, ואני לא אלד עד שאדע שיש לו מה לאכול וללבוש ואיפה לישון וגם כמה פינוקים. אז אני בסדר.

רוב האנשים משיגים הרבה פחות בגיל 20.

מן הסתם גם אני ישיג פחות בגיל 20.

איך אני אספיק ללדת כל כך הרבה ילדים אם אני עוד לא בכיוון אני לא יודעת. אני חושבת שזה מה שמלחיץ אותי. והפחד שהם לא יהיו ואני אחיה אצל ההורים שלי עד שהם לא יהיו כאן, ואני אהיה אז בת מאה ופשוט יזרקו אותי לרחוב למות בגשם. 

אבל נו, הסבירות שזה יקרה היא די נמוכה ובאמת שיהיה בסדר מתישהו. החיים משתפרים לאיטם

כלומר, ברור לי שדברים משתנים. אבל ברור לי שאני גם לא יודעת לאיזה כיוון. זה מרגש ומסקרן ומפחיד לאללה. 

אני באמת חושבת שיהיה בסדר, כי כשהגעתי לשיא הכאב וניסיתי לפתור את זה לא הצלחתי, לא מנסה כמה התעקשתי, אז נשאר לי רק להאשים את אלוהים ולהגיד לו שאם הוא לא מסדר לי את החיים בעצמו, אין לי איך להמשיך.

בית המשפט: אלברטו ניסמן נרצח

"אין ספק שהנשיאה לשעבר הורתה לרצוח את ניסמן"

הלכו

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

 כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)

ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.

ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.

כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?

אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.

אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......

אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.

פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה. 

בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?

בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.

אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.

ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.

אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.

ובכלללללל

אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.

((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.

ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.

והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!

ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))

לכן עברתי לצרוך חדשות בקריאה ולא בצפיה.

צריך את המינימום כדי לדעת מה קורה בעולם ואיך אנחנו חיים ומה המשמעות של זה. אפילו קצת יותר (נגיד קצת תקשורת כלכלית). אבל לא להתחרפן ולפרק את הלב בשביל ארועי דרמה חדשותית חולפים.

שלא לדבר על זה שכמו שאת יודעת אני עובד בחדשות. 90% זה הזיות שצריך להמציא כדי למלא נפח. ברוך השם רוב הזמן לא קורה כלום וצריך להמציא כל מיני שטויות כדי שיהיה על מה לכתוב.

(לפעמים אני כותב בעצמי, אבל זה תוכן מעניין בנושאים אחרים שלא קשורים לחדשות).

אגב,

אני כן פיתחתי דעות עצמאיות וכאלה. היו לזה כמה סיבות ואחת מהן היא חשיפה להרבה סוגים של תוכן מגוון. מקצועי. ופחות מפעיל רגשית.

איזה דעות עצמאיות את מרגישה שפיתחת ששונים מהסביבה שלך?

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו

אז דיברנו

ושאלתי

והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב

ואמרתי שיענה מה שהוא חושב

והוא הסביר

והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך

וניסיתי להבין ככל יכולתי

בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת

ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה

ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר

אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית

ואולי זה גם האופי

ושוב הקשתי

ושוב ניסה לתרץ

אז בסדר נו הבנתי

אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה