לא ממש, לא. אני מקווה למצוא מקום לראות בו את הסדרות שלי, אבל אולי זה טוב שאני לא צופה בכלום כרגע. אז לא, שום תכנון.

הסדרות יגמרו מתישהו.

לצאת לעבוד קצת זאת אופציה?

קצת קסמים על ידי עריכת וידאו, ראיונות של נח סנטינאו, כל יום פרק חדש של אחותי קפצה כיתה. קצת פייסבוק, קצת ערוץ. חמש השעות שיש לי בפלאפון כל יום נגמרות בשעות הצהריים המוקדמות. בשאר הזמן אני בעיקר מנקה ומבשלת, ותמיד יש איזה ילד חולה או סידורים היכנשהו. לשבת בספה ולבהות לא קורה. בחופש הגדול משעמם לי יותר.

זה לא שאני לא רוצה לצאת, אני פשוט לא יכולה. מה שמוביל לחוסר רצון ולאמונה שזה לא מה שאני אמורה לעשות. אני אמורה להיות אימא ולדאוג לבית שלי. לא מבינה למה מצפים ממני לעשות משהו אחר.

 

לעבוד זו לא אופציה בכלל בכלל. אין. לא אפשרי.

בחמש שעות של אינטרנט הייתי מורידה 10 שעות צפייה

וגרוע מזה- כשנחסם האינטרנט נחסמת גם הגלריה.

לא בעיה, את מעבירה למחשב. 5 דקות וזה במחשב שלך.

בכל אופן כל אתרי ההורדה חסומים

אבל הי, יש כאלו שגם בגיל 30 עוד אין להם תעודת בגרות אז זה כן הספק.
חוץ מזה שאת בתחילת חייך, הייאוש הזה מהחלפת קידומת הגיוני ומקובל ושכיח אבל אל תשכחי שאת רוב השנים האלו בילית בלגבוה ולצמוח ובכלל ללמוד לדבר, אז מעכשיו את יכולה באמת להתקדם.
וטראומות זה לא משהו שאמור להחזיק אותך כבולה.

EMDR. שיטה מעצבנת.

אין לי שום בעיה שלא תהיה לי תעודת בגרות. כל עוד אני עושה דברים אחרים.

הדבר היחיד שעשיתי היום היה לסדר את הסלון, לשטוף כלים ולהכין צהריים. שזה שלושה דברים אבל זה לקח לי שעה וחצי בערך. בשאר הזמן סתם נמרחתי. קיצור. לא יודעת. אולי זה העולם הזה שאומר לי שאני מאחור, אולי אלו העובדות. בכל אופן אני מרגישה כמו ילדה בת שנתיים (וגם מאובחנת עם קווים אישיותיים לא בשלים כלומר אני לא מתנהגת לגילי).

האחרים חיים נהדר, ורק את נדפקת מזה.
אל תאשימו את הטראומות ולא את האחרים.
ומה שעשית היום זה דווקא הרבה!

והיא משפיעה באופן ישיר על מצבי הרוח שלי ועל כן על התתנהגות שלי. 

(מה שמזכיר לי את המשפט הנהדר שקראתי בפייסבוק- כדי להימנע מפוסט טראומה יש להמשיך את הטראומה עצמה. זה כל כך נכון וכל כך כואב ומצחיק)

אני לא יכולה לקום בבוקר ולהגיד- יא, איזה עולם נהדר. אין בו אנשים שרוצים להרע לי. כי זה לא נכון, נפגעתי מספיק פעמים כדי לפחד לדבר עם מישהו. מכל כך הרבה כיוונים, שאין לי מקום בטוח וחוץ מאימא שלי אני לא סומכת על אף אחד כאן. אז איך אני יכולה לצאת לעבוד בעיר מלאה אריתראים שמאויימת על ידי כמה מחבלים מפגרים? איך אני יכולה לעשות שירות במקומות שיש בהם בני אדם שיודעים להשתמש בגרון שלהם בעיקר לצעקות? איך אני יכולה ללמוד במקום שיש בו אנשים שלא מכירים אותי ולא יודעים שיש מילים שאסור להגיד לי? אנשים לא זוכרים את יום חמישי או את יום שני של כיתה י', אנשים לא יודעים מה כל הודעה בווצאפ מזכירה לי, אנשים לא יודעים שבכל יום שאני יוצאת מהבית אני בוכה, שאם אין לי אוזניות על האוזניים אני רואה אנשים צוחקים עליי ברחוב. שהכול הכול מבוסס על מקרים גרועים שקרו לי בעבר.

אני לא עצלנית. אני עובדת כל יום לנקות דברים שכולם התייאשו מהם. כשמבקשים ממני להוציא טופס 17 בקופ"ח אני עושה את זה בלי בעיות.

אבל ללמוד? לעבוד? להיפגש עם חברות? 

קופת חולים ורמי לוי אלו המקומות היחידים שאני מסוגלת לצאת אליהם, וגם זה רק בתנאים ובימים מסוימים.ץ

לא יודעת. אני לא מוכנה לתלות את החרדות שלי בעצמי.

את הפחד העמוק מבנים קיבלתי בגלל אנשים שניצלו אותי, את הפחד העמוק מחברות שלי קיבלתי מ"חברה" שניצלה אותי, ואת הפחד מבני אדם קיבלתי מכל אלו שצחקו עליי או צעקו עליי במשך שנים.

בס"ד

לפני שיופיעו תגובות צדקניות שאומרות לך שטויות כמו הכל לטובה וזה בידיים שלך וכאלה
חשוב לי לומר לך שעברת דברים קשים
לא הרבה חווים את כל הגועל נפש הזה
מותר לך לכאוב ומותר לך לפחד
טיפול כנראה יועיל ויש דרכים לשפר את החיים
אבל זה לא מוחק את העובדה שחווית המון דברים נוראיים
אל תתני לאנשים להקטין אותך ואת הכאב שלך

שלמדתי לטפח אותו היטב עם עצמי. אף אחד לעולם לא יוכל לומר לי שאני לא מסכנה. אני פולניה ואף אחד לא ייקח לי את הכאב שלי. 

ולגבי טיפול- ניסיתי כל כך הרבה שיטות ומטפלות שנמאס לי ואני מטפלת בעצמי עכשיו. כלומר לא יוצאת מהבית. בשבועות האחרונים אני מרגישה ממש סבבה, ואפילו אימא שלי מסכימה איתי.

בס"ד

שמחה לשמוע שהצלחת למצוא מידה מסויימת של יציבות בחיים שלך

ולמה זה סותר שהיא עברה דברים קשים?
וודאי שמותר לכאוב ומותר לפחד, אבל להגיד שמעכשיו הכל בידיים שלך זה לא להקטין-

זה להתקדם.

או שתכתבי בפרטי

בס"ד

זה צדקני כי זה מציג את המתבטא בצורה הזאת כעליון מבחינה מוסרית (וכנראה שבעיקר דתית) על השני
כי זה לא מעניק פיתרון אלא דחיפה ומבט מתנשא
כי זה גורם לאדם הפגוע להרגיש שהוא האחראי הבלעדי לכאב שלו ואם הוא רק יתאמץ קצת הכל ישתנה
זה מפשט דבר מורכב ועושה את זה מעמדה של עליונות

ובסוף
אנשים יודעים את זה
אנשים גדלו על ההכל לטובה והם יודעים שהחיים שלהם בידיים שלהם
הם לא צריכים שיצילו אותם ויספרו להם את זה
הם צריכים אמפתיה

זה הגיוני מאד סה''כ.
אוקיי, מסכימה איתך

בס"ד

להיות אמא ועקרת בית זה לא רעיון גרוע
ממש כמו בשמתי לי פודרה רק חסר לך הקטע של החתן

(את צעירה
את לא אמורה להספיק הרבה בשלב הזה של החיים)

עכשיו אני רק צריכה למצוא מישהו שיהיה מוכן לפרנס אותי ועוד המון ילדים ולדעת שאני לא מתכוונת להכניס שקל הביתה, פשוט כי אין לי איך.

 

אני בת תשע עשרה וחצי וחוץ מדבר אחד שאני גאה בו לא עשיתי כלום. חמש שנים הייתי בטיפול ואני באותו מקום שהתחלתי ממנו. זה מספיק גרוע, גם בלי להסתכל על דברים טכניים.

(מהו אגב?)
זה בסיס שאליו יצטרפו דברים אחרים. (מה שכן, בשביל דברים שגאים בהם צריך להתאמץ וזה לא תמיד קל)

כלומר זה שהספר שלי ראוי לפרסום, ואני יודעת בוודאות שהוא לא השיא שלי.

 

אני מוכנה להתאמץ בשביל דברים שחשובים לי. משפחה. אילו היה לי עכשיו ילד והייתי צריכה לפרנס אותו הייתי יוצאת לעבוד. אבל אין לי ילד, ואני לא אלד עד שאדע שיש לו מה לאכול וללבוש ואיפה לישון וגם כמה פינוקים. אז אני בסדר.

רוב האנשים משיגים הרבה פחות בגיל 20.

מן הסתם גם אני ישיג פחות בגיל 20.

בס"ד

את צעירה.
אבל זה בסדר להרגיש תסכול מהנושא


(פתאום אני מרגישה מכילה בקטע מעיק וברור מעליו |לוקח צעד אחורה| בהצלחה וכאלה)

איך אני אספיק ללדת כל כך הרבה ילדים אם אני עוד לא בכיוון אני לא יודעת. אני חושבת שזה מה שמלחיץ אותי. והפחד שהם לא יהיו ואני אחיה אצל ההורים שלי עד שהם לא יהיו כאן, ואני אהיה אז בת מאה ופשוט יזרקו אותי לרחוב למות בגשם. 

אבל נו, הסבירות שזה יקרה היא די נמוכה ובאמת שיהיה בסדר מתישהו. החיים משתפרים לאיטם

כלומר, ברור לי שדברים משתנים. אבל ברור לי שאני גם לא יודעת לאיזה כיוון. זה מרגש ומסקרן ומפחיד לאללה. 

אני באמת חושבת שיהיה בסדר, כי כשהגעתי לשיא הכאב וניסיתי לפתור את זה לא הצלחתי, לא מנסה כמה התעקשתי, אז נשאר לי רק להאשים את אלוהים ולהגיד לו שאם הוא לא מסדר לי את החיים בעצמו, אין לי איך להמשיך.

אני גם באותו מצב כמו שלך, רק שנתיים מתחת

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)