סיימתי לחלוטין עם המיילים, תודה לאל. וי אחד גדול סימנתי.
עכשיו נשאר רק את העניין עם ההוצאה לאור, שנסדר אותו מחר ונגמור עם זה.
ולהחזיר לדוד שלי את הספר, זה ממש בקטנה.
ולקבל את הכסף שלי ולהעביר את רובו למישהי שאני חייבת לה קצת כסף. מה שיישאר יסגור את המינוס, נסגור את החשבון והופ- אין יותר דאגות של כסף וחפצים של אחרים. אה נכון, אני צריכה להחזיר כסף לסבא וסבתא. אבל זה בקטנה. ולדאוג לשאר הכסף של המקדמה. אבל יש לי איך לעשות את זה ובמקרה הכי גרוע אני אהיה חייבת להורים קצת.
שה"י פה"יאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
