כי הכול כבר נאמר.
ויכולת לחוש שקשה לי מאוד,
יכולת לראות שמר.
אז עברת פתאום לכיוון המטבח,
וחזרת אחרי דקה.
ובדרך לא שמת ידך על כתפי
לנגיעה אחת רכה.
כן, אתה כה ישר וכל כך הגון.
אתה לא יכול לרמות.
כשאתה לא אוהב, אתה לא יכול,
ואת זה אי אפשר לשנות.
אבל כשעברת ממש על ידי,
הוייתי כולי צעקה.
אתה לא הנחת ידך על כתפי לנגיעה אחת רכה.
ואת זה אני לא שוכחת.
ועל זה אני לא סולחת.
ועל זה אנ'לא אסלח לך לעולם.
כי את זה אנ'לא שוכחת,
ועל זה אנ'לא סולחת
לעולם.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
