אפשר להביע יחס בצורה אחרת.

[אגב, ניגוב הלחי לא בהכרח אומר שלא טובה להם הנשיקה]

ובאמת לא נכון לעשות כך, אם ילד אומר שלא רוצה..

שנפגע מהדברים הבלתי אחראיים שלי וגם בפני מי שלא

השאלה היא מי אמר שכשהם לא אומרים שהם לא רוצים הם רוצים?

אולי הם מתביישים להגיד?

כשאני הייתי ילד היה לי מאוד לא נעים אם היו מנשקים אותי בפרהסיה והתביישתי לומר!!

באמת יתכן שמתביישים.

בכללי, הורים מנשקים את ילדיהם - וזה טוב.

אבל צריך להיות ערניים ורגישים.

בדרך כלל, לילדים ממש קטנים לא מפריע גם בפני אחרים.

גיל קצת יותר גדול - צריך כבר לשים לב.  הורה רגיש, יוכל הרבה פעמים לחוש. מרגיש את הילד טיפה זז, טיפה מתחמק..

באמת חשוב לשים לב.

לפעמים ילד מתנגד אבל כשהוא רואה שמתעקשים לנשק אותו.

איפה שהוא שם עמוק בלב... זה עושה לו טוב, שלא מותרים ומתעקשים, אפילו לטווח הארוך. זה יהיה זיכרון טוב

אני כל יום רצה אחרי הילדים ליד הדלת כשהם הולכים בבוקר. ומנסה לנשק את כולם, מי שמצליח להתחמק מתחמק.

ברור לי שאני עושה את המעשה הנכון, למרות שחלק מצליחים להתחמק, כי הם בודקים את אהבה שלי אליהם!!! לא כולם ,אבל חלק מהילדים, במיוחד אלו שמתחמקים!!! זה כמו שבודקים את הגבולות שלי בדברים שאני לא מרשה.

 בודקים כמה אלחם למענם להראות אהבה.

ילד אחד שלי לא רצה מגיל שבע שאנשק והפסקתי כיבדתי אותו. אחרי בערך שנה וחצי הוא כל הזמן נצמד אלי , רואים שהוא חזר לזה, שהוא כן רוצה. הוא הבין פתאום שזה חסר לו.

כשאני חושבת על עצמי, הלואי וההורים שלי היו מתעקשים לנשק אותי. ולא ככה נכנעים לי ומפסיקים. יכול להיות שבאמת לא רציתי נשיקה כי בדקתי כמה הם כן ירצו..... אני לא ממש זוכרת. אבל זוכרת שלא נישקו אותי בכלל

אבל אולי כן לרוץ אחריו ליום טוב וכו.

אני חושבת אפילו על עצמי. אם לפעמים בעלי בא אלי ואני דוחה אותו כי לא בא לי עכשיו שום חיבוק או נשיקה. אבל עדין בסופו של דבר זה מחמיא זה עושה טוב. לא רוצה לחשוב ,מה היה קורה ,אם לא היה בא לי והוא היה מפסיק. ולא מנסה

לגבי הנשיקה להם. גם כשאני חוזרת הביתה ואני רואה אותם וגם כשהם הולכים לישון אני כן מנסה לנשק

אני לא מדברת עם תינוקים שזה דבק של נשיקות כל הזמן כי זה כמו דובי קטן.

מדברת על גדולים יותר שחוזרים בערב

"מגיל 0 כולל אבא ואמא"...

לא בגלל כמה מופרעים בעולם, כל אחד צריך "לחנך" את ילדיו על "כולל אבא ואמא".. חס ושלום.

וזה גם לא נכון. יכול לצרוח כשמחליפים לו - ולא ישאלו אותו..

ולשאול כל הזמן אם רוצים - זו הגזמה לצד השני. צריך גם "להרגיש" ילד. באופן טבעי, מנשקים ילדים קטנים.

אם רואים שלא נעים לו, או שזה ילד שבכלל הענין הזה לא בא לא בטוב (בעיות של תחושה וכד'), אז יודעים מראש - חריג -ובאמת ראוי לשאול.

אני חושב שאם מגיעים למחשבה שלגעת בילד קטן, הורים, "ללא רשותו", זה נקרא "לא לכבד אותו" - שם נעוצה הבעיה...

וכשמקצינים לצד אחד, זה עלול גם להגיע לההיפך.

הצורך להוכיח שיש לילד "זכות ושליטה מלאה על גופו" - הוא עצמו יוצר בעיה. אלו דברים שאמורים להיות לגמרי טבעיים - ההבחנה היכן "רשות היחיד" שלו, והיכן אין סתירה.

וגם אצל גדולים יותר, ממש, חוששני שדי מסכן הבן, או הבת, הרגילים - לא עם רגישות מיוחדת - שההורים (לא קרובים-רחוקים), שואלים תמיד קודם: אפשר לתת נשיקה?... מניח שיתכן שפעם אחת כשיגדלו, יתכן שיאמרו: אולי תפסיקו לשאול?...

אני לא אומר, חלילה, שילדייך באופן אישי גדלים לא "פתוחים ומלאי אהבה", אבל אני חושב שזו גישה מזיקה (אם כי יתכן שפעם היא תציל אותם מתופעות מופרעות של אנשים אחרים. מה זה יעשה בנישואין - לא ברור לי).

וגם, אני חושב שמוקדם מידי לדעת אם זה "הוכיח את עצמו". ה"בינתיים" לא בהכרח אומר הרבה.

ומכל מקום, גם ההיפך, כבר מנסיון יותר ארוך בהרבה, לא גורם כל נזק.. ההיפך.

כשלומדים הורות מ"אנשי מקצוע" - שלעיתים להם עצמם אין כ"כ ילדים - עלולים גם לאבד מהטבעיות. גם מהנסיון שיש לנו כילדים מהמשפחה, ומההגשה הבריאה.

מה גם, שהיום "אנשי מקצוע" בדברים מעין אלו, עלולים להיות מכל מיני אג'נדות.

ה"שיטה" הזו לא הוכיחה את עצמה בענייני מוגנות כלפי הסביבה, יותר מהשניה. זה בדיוק מה שהסברתי, שהיסטריה כאן אינה טובה לשום כיוון. אפשר להיות הורים ספונטניים, ועם זה לגמרי לחנך למוגנות כלפי הסביבה, בצורה מעודנת.

אם ההורים "חושדים בעצמם", אז מה נעשה... 

לא אמרתי ש"באופן טבעי" תבוא הבחנה - אם כי גם זה קיים - אלא שבאופן טבעי יהיה היחס של ההורים, הסבא וסבתא וכו', אל הילד.

ברור שאם  לא מכבדים את הילד, את גופו, ובכלל - זה גם יכול להזיק לנישואין. הרי אני לא אמרתי לא לכבד - אלא חלקתי על האופן הזה, הקיצוני ולא טבעי בעיני, של החינוך לכבד.

אבל גם הצד השני קיים. השלכת ה"הרגל" הזה ששואלים בצורה מופרזת.

[אגב, אם תהיה לך בת, נניח בשירות לאומי, והיא גיע הביתה עם "פרצוף מדוכדך" ובמקום להרגיש אותה אם מה שהיא צריכה זה חיבוק או נשיקה, תשאלו אותה: אפשר לתת לך נשיקה?... חוששני שעלולה לוותר. כבר לא שווה....]

כמו שהסברתי, אני חושב ש"לבקש רשות" מילד לנשיקה, ע"י הורה, כשילד אינו כזה שלא רוצה בכך - זה פוגע בספונטניות של היחס. וגם מזיק בהמשך (בלי לשלול "רווחים צדדיים" שכן יכולים לנבוע מכך. ויכולים לדעתי גם באופן אחר). 

הסברתי גם קצת למה, אכן, אינך חייבת לקבל.. גם אני כתבתי - כמו שלרוב - עבור אחרים שקוראים. בד"כ, אדם שכבר הכניס עצמו לאיזו אג'נדה, יותר קשה לשכנעו אישית.

הדיון אינו "עקר", אלא פשוט יש אי הסכמה בענין הזה. וגם אני כמובן כותב גם מתוך "עם השנִים" - רק יותר שנים...

ומסכים איתך - הדיון מוצה למדי..

יתכן שמי שחזר לבד, אם היית ממשיכה "בכח", היה רואה בכך חויה שלילית.

ומכל מקום, עיקר הבעיה שדיברו עליה - זה בפני אחרים.

ושם ממש חשוב לכבד מי שזה מפריע לו.

הרי מי שפתח את השרשור העיד על עצמו....

אנחנו מלאי כוונות טובות אבל לא תמיד מצליחים להיות מושלמים, באסה אבל זה מה יש.

את עדיין יכולה להשקיע בה הרבה חום ואהבה גם אם היא בגיל שכבר פחות מנשקים, יש עוד הרבה דרכים לתת לה את מה שהיא צריכה

היה לי ילד שלא רצה חיבוקים ונשיקות אז כמובן לא נתתי לו בכח אבל ראיתי בזה איתות שמשהו חסר לו, וכשהשקעתי מחשבה ותשומת לב באמת הבחנתי שהוא היה סנדויץ' כזה שקצת "נפל בין הכסאות" ואז הבנתי שהסירוב שלו לחיבוקים ונשיקות כנראה נובע מזה, משהו כמו - תני לי יחס אמיתי, אל תשתיקי את המצפון שלך עם חיבוק ונשיקה. כמובן שהוא לא ידע לנסח את זה ככה, רק אני הבנתי שזה כנראה העניין.

אז בד בבד עם זה שכיבדתי את אי רצונו ולא חיבקתי ונישקתי בכח, במקביל השקעתי המון חום ואהבה בדרכים אחרות, ביחס אמיתי, בלפנות לו זמן ותשומת לב, להקשיב לו באמת, לעשות דברים ביחד, לעודד ולהתפעל ממנו, ומדי פעם הצעתי חיבוק ונשיקה, אחרי כמה חודשים (!) הוא התחיל לאט לאט כן לרצות את הנשיקות, וזה היה בשבילי סימן שכל ההשקעה הזאת היתה באמת מאד נחוצה לו. כשהוא קיבל את מה שהוא היה צריך באמת, גם ההתנגדות למגע ירדה. היום הוא יכול אפילו לבוא מעצמו מדי פעם ולבקש חיבוק.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....