הביצועים של ריטה ושל עברי לשיר הזה כל כך שונים.
הבנתי שהייתה הופעה טובה בירושלים. אילו היה לי המון כסף וזמן פנוי, הייתי הולכת כמובן. הייתי מוצאת מי שיבוא איתי.
מעניין אם הוא באמת קרא את השיר שלי, או שעומד לקרוא. אם הוא החליט שזה לא מתאים לו.
אולי נכתוב קצת בפייסבוק? התגעגעתי לפלטפורמה הזו.
אבל היא לא שווה כמו כאן.
סיימתי ספר השבת, סוף סוף. בכיתי בשורות האחרונות. זה כל כך יפה. אבל אני לא אמליץ לכל אחד לקרוא אותו. אין בו תיאורי זוועה, אבל הוא נוגע בנושאים לא פשוטים.
אני צריכה עוד לסיים את המכולת של יפתח. וחוץ מזה רציתי לקרוא את בואי הרוח שוב. יצא לי לקרוא כמה עמודים השבוע ופשוט התגעגעתי לשפה הזו.
קר לי.
אין לי אינטרנט בפלאפון לשעתיים הקרובות. יש סיכוי סביר שאשאר ערה עד שכן יהיה אינטרנט, אבל רק כי ישנתי ארבע שעות אחר הצהריים ואני לא עייפה בכלל. אבל אולי השעמום יכריע אותי ואני ארדם.
תכף אימא תצטרך את המחשב. מניחה שיש לי רבע שעה בערך עד אז.
מישהו יודע אם הדבר הזה עם אמה סטון וג'ו אולווין שיוצא בימים הקרובים זה סרט? זה נראה קצת כמו טריילר להצגה, אבל זה לא הגיוני בשום צורה כמעט. אני מקווה שזה סרט כי נורא מתחשק לי לראות את זה. אשכרה אמה סטון וג'ו אולווין בסרט אחד 
(ג'ו הוא בן הזוג של טיילור סוויפט בשנתיים האחרונות).
אגב טיילור, השבוע הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות של רפיוטיישן. שנה שלמה. עבר מהר כל כך. אני זוכרת שהאלבום יצא בדיוק כשחנה נולדה והתלבטתי אם לבקש מההורים שלי לקנות לי אותו. בסוף הלכתי לראות את פלא בקולנוע במקום. כל השירים כבר מזמן ביוטיוב. אבל הייתי רוצה להיות בהופעה של טיילור כוי.איי.פי, ולקבל לפני כן בדואר את הקופסא שהיא שלחה. זה היה נראה שווה ביותר.
יום אחד אולי תפסיק לרוץ בין הצללים, בנשמה.
בהתחלה אהבתי יותר את הביצוע של ריטה. @פינג התנגדה בכל תוקף ואמרה שהביצוע של עברי יפה יותר. היום אני מסכימה איתה. הוא גם הרבה, הרבה יותר נוגע ככה. אני מתגעגעת לתקופה ההיא, כשהכול היה פשוט. כואב, אבל פשוט.
זה נהפך לקצת ערב, לא? נאום כזה מפוזר שמכניס בתוכו כל כך הרבה מילים מיותרות.
היו ימים שאנשים היו מגיבים לדבר כזה. ומצטרפים במסקנות משלהם.
כמה זמן לא היה כאן שרשור מסקנות?
יש הודעות בווצאפ קצת, אבל לא בסמסים. דברו איתי קצת, משעמם לי ואני מתגעגעת לאנשים טובים.
אני רוצה לכתוב אבל אני נמנעת מזה כי זה לא הביא לי יותר מדי דברים טובים עד היום.
כלומר, בית הספר והפרישה. והספר, עם כל הלחץ סביבו וביום ראשון אני מבטלת הכול.
קר לי. באמת.
לאחיה יש יום הולדת 11 היום, כלומר בדיוק נגמר. הוא כבר לא קטן. כיתה ה'. כן, הוא עוד ילד. אבל לא ילדון.
תהילה נהייתה יפה. הפנים שלה קצת הסתדרו והיא מחייכת יותר.
צופיה לא מחבקת אותי.
חנה נרדמה היום עליי.
ליעקב יש בר מצווה עוד מעט.
אני רוצה שמחה. לא אומרים אצלנו אירוע. שמחה. טוב, אומרים שמשהו יקרה בקרוב.
אבל איך קוראים לבת של אפרת אני עוד לא יודעת.
ואולי אני אפגש עם בת דודה שלי אחרת, הדס, בקרוב.
אני צריכה בשביל זה כסף. אולי אני כן אקבל את 250 השקלים שההיא חייבת לי כבר... חמישה חודשים? חצי שנה? וואו. המפתח שלה אצלי אז זה לא יהיה הזוי.
אני כל הזמן צוברת חוויות שכואב לי לחשוב עליהן אחר כך. לא דברים רעים, רק דברים שהייתי מעדיפה שלא יקרו. ויש יותר מדי כאלו.
אני יודעת שזו חרדה. אני יודעת שאני צריכה לטפל בזה.
אולי אני כן אצא לעבוד יום אחד.
זה לא בטוח. אני רוצה לגדל את הילדים שלי, ואני רוצה שתהיה להם אופציה ללמוד בבית, כלומר חינוך ביתי, כי אני באמת מאמינה שיש ילדים שזה מתאים להם יותר. ואני לא רוצה ילדים עם איטלין, או כל כדור אחר שמתעסק עם המוח. בתור מי שחייתה ככה יותר מדי זמן, אני יודעת כמה זה נורא.
כואב לי באזניים כי הם שותים קפה במטבח. כואב זו לא המילה נכונה. אני רוצה למות כי הם שותים קפה במטבח. זה יעבור עוד חמש דקות כשהם יפסיקו, אבל בינתיים הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא איך לברוח מהבית או מהעולם הזה, עדיף. כי תמיד יהיו אנשים ששותים קפה.
למה אין כאן מנהלים פעילים? יש דברים שצריך למחוק. לא עד כדי דיווח, אבל סתם, שיהיה סדר קצת. גבולות יותר ברורים.
הלוואי שאני אמות או שהוא ימות אני לא יכולה עם זה יותר זה הורג כל חלקה בי והעור שלי מתפורר ונשרף וכל הבפנים רוצה רק לברוח לברוח לברוח אבל אי אפשר. אי אפשר לברוח מתוך הגוף ואי אפשר לברוח מהבית כי לאן אני אלך? לאן אני אלך תגידו לי? לכולם אני חייבת כסף או לא מכירה מספיק טוב או שונאת. אני שונאת! שונאת! אנשים מהחיים שלי. חברות שלי שרק מדברות על חברה אחרת שתודה לאלוהים טסה עכשיו לחו"ל לחצי שנה לפחות. אני לא רוצה לראות אותה יותר אף פעם. בגללה לא באתי לשבת חברות ובגללה הכול התחיל. מטונפת. היא צריכה עזרה, בטח, אבל קודם כל היא צריכה להפסיק לגור עם אנשים אחרים באותו בית. כלומר אנשים שהם לא המשפחה שלה. והיא חייבת ללמוד גבולות ברורים.
מה יהי עם המסך הזה? הוא כל הזמן מתנתק ונהיה חושך. הוא חוזר אחרי עשר שניות אבל זה מחרפן אותי.
וגם ככה הם אוכלים טוסטים במטבח.
לפני שבועיים הם קנו חבילה ענקית של גרעיני חמנייה ופיצחו אותם כל השבת. נשאר קצת למוצ"ש, אבל החבאתי את החבילה הזו כי אלוהים, אני שומעת את הפיצוחים שלהם גם כשאני סוגרת את עצמי בחדר.
ושאף אחד מהם לא ידבר איתי! אני שונאת את זה שאני כל כך אוהבת אותם וקשורה אליהם בצורה כזו שאני לא יכולה לצאת מהבית ללילה אחד. לשעה אחת אני לא יכולה, זה כבר יותר מדי.
אל תדברו! הקול שלכם הורג אותי! די כבר! די כבר!
והנה אני בוכה ואי אפשר לכתוב ברצף כי כל שניה המסך מתנתק וזה מעצבן אותי.
אני אלך מכאן. לא יודעת. אני אלך לישון או משהו. אין אוזניות אבל תמר בסניף ויפעת במטבח אז יהיה אפשר לשים שירים בקול.
אמרתי אל תדברו! זה כואב לי והורג אותי ומכאיב! זה מכאיב!
די כבר. אני חייבת לברוח מפה.
באמת כתבתי ספר...
- לקראת נישואין וזוגיות