כלומר- תמיד אני מסתתרת מאחורי מילים, אבל בדרך כלל אני מסתתרת מאחורי מילים פשוטות, זמינות, שכולם יכולים להבין, ואין לי מטאפורות או דימויים או פיתולי שפה שאף אחד לא יכול לעקוב אחריהם. ואין כוונות נסתרות ורמזים וסודות.
ופתאום זה חזר ואני שוב ילדה בכיתה י' או י"א, שקוראת לעצמה אישה ושמה קילו מייקאפ נצנצים על הפנים בכל בוקר, ועקבים, ומרמזת לאנשים שיבינו שאין לה כוח לעולם והיא כאן רק כי היא חייבת, אז אולי שינעימו את הזמן עם איזה שיר מפטיפון או מונולוג שובר לבבות?
וכשכבר כן אישה, אני פתאום מבינה שכשאבחנו אותי עם קווים אישיותיים לא בשלים, הכוונה הייתה שאני לא יודעת להתמודד עם העולם, עם מה שזימנו לי החוקים. כולם מצפים שאקום ואתגבר על זה ואלך ללמוד ואקים משפחה, אבל כל מה שאני רוצה זה ללמוד לבד איך להיות אישה, אולי רק בחורה קודם, וללכת ברחוב עם אוזניות מתחת לכובע הקפוצ'ון, ככה רק כדי להרגיש נערה בסיכון כמו שכולם אמרו שאני.
נו, ואולי אני זקנה והגיע הזמן ללמוד יידיש כמו שתמיד רציתי, לקרוא לכולם נעבעך ולהכין מרק לילדים, כי חורף והשלוליות בחוץ מרטיבות להם את הגרביים.
אולי אני לא כלום, אולי אני ריעות שהיא קצת ילדה קצת אישה קצת זקנה, יותר מהכול אימא?
