רק קצת, לא משהו שדורש התייחסות מיוחדת כמו אנטיביוטיקה או לשלוח הודעה לאנשים שאנחנו לא רוצים לדבר איתם (מה גם שנגמרו האנשים האלו).
ומצד שני אני מאוד רוצה להישאר כאן ולכתוב ולגלות מה עוד ייצא לי מהמקלדת הלילה. אבל נדמה לי שקצת אבד הקסם, כיוון שאין כאן אנשים שיקלטו מה אני מנסה להגיד מעבר לדברים הברורים מאליהם.
אני לא רוצה ללכת, וקצת חבל להישאר.
בואו נחכה עוד כמה דקות ואז נחליט.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
