אין למי לומר לילה טוב מכל הלב. המחשבות שיבואו לפני השינה יהיו על- האם הפשרתי עוף למחר? אם אני קמה בשבע וחצי, זה יספיק לי כדי להגיע למרפאה בשמונה? אני מקווה שאחיה נהנה ביום ההולדת שלו... למה עזבתי את בית הספר? למה נרשמתי מלכתחילה? אני לא אתחתן לעולם. אני לא נמצאת מספיק זמן באותה משבצת כדי שזה יקרה. למה היא לא ענתה לי להודעה? הייתי נוראית היום. אני חייבת לברר איך קוראים לסרט ההוא. אולי מחר אמצא את הסרט שרציתי בגוגל פלוס. הייתי אדם נהדר היום. אני חייבת לפתור את האישיו שלי עם לחם. די להיות פולניה בקטע מוגזם.

היום צופיה אמרה משהו, אני לא זוכרת מה. אבל זה היה כזה משפט פולני מובהק שפשוט צחקתי, וגם קצת קיוויתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה. מה זה היה?

עכשיו כבר כל כך כואב שאני רוצה לבכות. ואי אפשר כי למעלה ערות יפעת ותמר.

ריעות. איזה שם יפה.

קר לי ויש לי צמרמורות.

אני רוצה לספר למישהו על שמחת תורה האחרון ואי אפשר, כי לכולם זה יכאיב או יפחיד.

בלי סיבה. באמת, בלי סיבה.

אבל--

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול