הוא מורכב.
זה מן מקום שיש בו אותי,
אבל ילדה.
מחובקת בתוך אמא שלי,
והיא מגנה ושומרת.

ואני כמעט ולא מפחדת,
כי הידיים של אמא חמות ועוטפות,
ואני מחבקת אותה קרוב יותר.

ורוצה לומר לה את כל האמת על השנים שיבואו,
את כל הסליחות והאהבה הגדולה שלי,
אליה, אל אמא שלי.
שלא תכעס,
שלא תבכה,
שלא תכאב.
שתדע שיש לה ילדה (גדולה)
שאוהבת אותה.

ויודעת להעריך.
להאמין בטוב.
אבל המקום הזה מורכב יותר,
אני רוצה להיות פשוט במקום מוגן,
שאולי כבר אין בו סיכונים.

שאולי נקי מפיתולים,
ומשחקים,
מרוקן משקר וזיוף,
מלא במתיקות וכנות,
של אור ורגש אמיתי.

עם דיבור של אמת,
וחיבוק שאני בעצמי יכיר,
וצבעים שעושים לי טוב,
והרבה יופי בהיר.

ולהתיר דברים שלא הותרו עדיין,
ולבקש רפואה,
מאין?

ולהאמין בטוב שקיים במסלול המתווה,
בדרך הכתובה מראש,
ולהעיז להיות כולי.
מאוד.

ולא לפחד להיות ילדה.

ואני גדולה עכשיו,
אתה יודע,
והכל ממשיך וזה נוגע,
כשאני בוכה,
זה טהור.

אני חושבת.

ויש כנות ותמימות,
ופשטות,
שמרכיבה מציאות,
תחת מעטה ציניות.

ולראות איזה יופי,
בענווה גדולה ולא מודעת.
ולאהוב בהפתעה,
בלי להבין,
בלי לדעת.

ולקרוא איזה דבר שמזכיר כ"כ המון,
איך לשמור ולא להתקרב,
שלא שלא,
אבל האמת שעכשיו זה לא כואב.

ופעם היא אמרה לי שהיא מפחדת,
שזה...
ועניתי לה את מה שעניתי.

והיא צדקה.
ואני צדקתי.

והאמת היא שתיים.

והאם אני חרטה?
לא.
אפילו לא טיפה.

וטוב עכשיו.
טוב לי,
טוב מורכב.

מן טוב כזה של ילדים שרוצים את אמא,
כי יש בהם ילד שרוצה שהם יהיו גם הם-
אמא.