החלפתי לה טיטול מספר פעמים (היא משלשלת, זה אומר גם החלפת בגדים וניקיון יסודי כל פעם), הכנתי לה בקבוקים, שיחקתי איתה, הרדמתי אותה, שרתי לה. וזה עדיין לא מספיק. אני עדיין רוצה ממנה עוד. היא לא נמאסה עליי ולא תימאס לעולם. אני כל כך אוהבת אותה. עברנו על כל האנשים במשפחה, והיא אמרה את השמות של כולם. חוץ משלי. משום מה ריעות קשה לה להגיד (בצחוק. זה שם קשה להגייה), אפילו ריעותי היא לא הצליחה לומר. אבל היא נתנה לי נשיקה על הלחי, וזה באמת תענוג. כמו כן היא לא הפסיקה לצחוק היום ולחבק אותי. היא חיבקה אותי המון והתכרבלה בידיים שלי והיה לנו כיף. 

וזהו, זה יום נחמד ביותר וכואב לי הגב עדיין.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול