(אני תוהה האם מישהו הבין בכלל את החתימה שלי. אין סיכוי, נכון?)




(שונאת להכשל בזה. רק ביקשתי לעבוד את ה.)

חולת אהבה, חולת אהבה או מוכת שיגעון.
מה תגידו, מה יגידו באמת. למה אכפת לי בכלל? ירידת הדורות.
יש את הדורות ויש את הירידה.

הדבר החכם כרגע הוא לכבות את המחשב. לצאת החוצה, למצוא פינה שאפשר לשבת בה יחפים ולהסתכל בשמיים. לסדר הכל. להבין. להרגע. בנחת.
רק מה? רק כל המניעות הקטנות האלו. עכשיו אי אפשר כי צריך לשמור עליה ואח"כ אבא יהיה בבית ואח"כ יהיה צורך לסדר ואח"כ יהיה כבר חצות ואח"כ כבר יגמר היום ונצטרך לסיים מהר מהר את הדף (והי, הוא אחרון בזה. זה אומר שעוד שישה חודשים) וללכת לישון כי צריך לקום בארבע כדי שנוכל להספיק להתפלל. וכך זה ידחה שוב. ושוב. ושוב. ובכלל, אמא לא תסכים לי לצאת.
(שאלת בכלל?)

גם. הכאב יעלם בסוף. אבל הכאב אמור להיות בשליטתי. אני אמורה להיות מסוגלת להתגבר עליו. לא משקיעה מספיק?
והאהבה והתסכול והבלגן וההבנה הזאת שהי כבר עברה שקיעה אבל אני לא הולכת להוריד (ובכלל, אתם לא תבינו מה זה לקום יום אחד מוקפים בקדושה ולהכיר בפער החד שבין שני הנל)

דיברתי בבוקר עם שירה והיא אמרה שצריך לומר שלום ולא הי כי זה שם השם וחשבתי בשקט שהא זה סימן לשם השם וניסוי להבין בכלל למה זה מה שאני עוסקת בו



אני צריכה מטרה, אבא. חייבת מטרה שאפשר להסתער עליה בכל הכח, להכשל ולנסות ולהכשל ובסוף אולי גם להצליח. אבל המטרה היא חובה. כרגע אין לי מטרה ואני מאבדת את עצמי לגמרי (והגעתי אתמול לסוף והיא נכנסה לבית מדרש באמצע. זה היה כ"כ לא צפוי. לא ידעתי איפה לאחוז את עצמי מבושה)
(ובשיעור גמרא היא אמרה שזה איפשהו ממנחות אז אמרתי שזה ממא שם והיא אמרה שלא אכפת לה ותהיתי האם היא שמה לב לעובדה שלפני שניה היא אמרה שהלוואי שהיתה יודעת מאיפה זה. נראה לי אני פשוט אמשיך לשתוק בשיעורים. כי גם כשאמרתי שהמחלוקת היא על דעתו ולא על דעתו הן אמרו שזה לא נכון ואז הסתכלו ב שטינזלץ והבינו שכנראה שכן צדקתי. אבל מילא. לא אכפת לי, חוץ מזה שזה בזבוז זמן תורה)
מטרה, מטרה, אחרת אני מטרה לעצמי.

מטרה. חובה.
אולי ניגש רק בשביל המטרה. אני אסבול כל רגע, אבל בשביל המטרה...
לא יודעת. אני חייבת כיוון. ניעור. מיקוד. משהו. כרגע - אני סתם מאבדת את עצמי.

כ"כ הרבה אנשים בטוחים שהתחום הזה אני מסודרת
שלא קשה לי
שאין לי נפילות
שאני לא נאבקת דקה-דקה על שיוויתי ה' לנגדי תמיד

בטח תמיד

הלוואי
כ"כ רחוקה מזה, אבא
רק אתה יודע






הו
היא בנאדם טוב ממש
אבל היה לי מוזר כשהיא שאלה
בשיא התמימות
למה לא לומר להם וזהו
ומיהרה לסייג שלא ברור שלא לומר מפורשות אבל גם לא להסתיר

הבנתם פעם מה זה להסתיר משהו טוב? זה כואב כ"כ
מרגיש כ"כ כפוי טובה.
אולי באמת אני כפוית טובה
העיקר אנשים חושבים שאני בנאדם טוב, מה?

ושוב להתרפק על אבא
(הו. זה נשמע ככ ילדותי וקטשי כזה. אבל זה מעבר. אין איך להסביר את זה)
ושוב לחלום על תקופות עתידיות (וזה לא יקרה בכלל)
(שנפתח את זה? לא יהיה לי שידוך טוב.)

תגידי, נכון יש לך שירים דוסים? לי? מה פתאום. אני לא דוסה בכלל. אולי כלפי חוץ. אבל בפנים? אני אדם כ"כ מגעיל וצבוע. איכס.

(מתגעגעת.)

רק רציתי לעבוד את ה' יתברך בתמימות, בפשטות

להפוך את זה לדבר הכי בסיסי שיש

אבל אוף

זה מסובך כ"כ

ואין הכרעה ולא כלום

 

רק לעבדו את ה'

לקיים

שיויתי ה' לנגדי תמיד

תמיד, 24 שעות ביממה

איך זה שבמצטבר כ"כ הרבה לא

איי.

 

שונאת את התקופות האלו

שהן נפילה אחת גדולה 

וגם מה שנראה כמו עליה מתגלה תוך שניה רק כמכשול , שממשיכים להתדרדר אחריו, יותר מותשים ממקודם

מותשים כ"כ

ולא מוותרים

כי אין סיכוי לוותר

זה התפקיד שלי

אני צריכה להמשיך

אסור ליפול

אסור להשבר

אסור להתרסק לאינסוף המזמין הזה

(וחייבים להחזיק חזק חזק)

אבל זאת האפשרות הכ"כ קלה 

 

 

כ"א כסלו היום

זאת אומרת שעברה שנה

שנה

שנה.

כבר שנה שככ לבד

בעצם

יותר משנה

אבל

 

אוף.

אין מי שיבין בכלל

 

(כשאתה לא יודע להכריע ובזה יש אמת ובזה יש אמת וזה מתנגש)

(ובכלל, מה שוות החלטות נרגשות של חדר מדרגות כשאתה תקוע שם)

 

(כך או כך לא יקבלו אותי בשום מקום)

 

 

רק אבא יכול להבין

אבל

אתה יודע

אני לא

 רק רוצה לעבוד כמו שצריך

מבולבלת ככ

אין לי מושג

 

אבא

בבקשה

תן לי כח ודעת

להבין

לעבור

לעובדך

 

 

בבקשה.

 

ובשיא האור שיא החושך
די לומר לי לשמור על עצמי

אשכרה.