השירים האלו הם חתיכת נוסטלגיה בשבילי. במיוחד השיר על רחל.
מרחוק רחוק שמעתי
את קול זעקתך
את סבל בנייך שעל ליבך סוגר
אני יודע, את בוכה
מול כיסא גדול נורא
מבקשת, מתחננת לו שלא ישכח
הוו, הוו....
אני מבטיח לך שהוא רואה הכול
את הדמעות שלך, את הבנים שלו
ועוד מעט, כן, עוד מעט הוא כבר יבוא
ורק רציתי לך לומר מנעי קולך
אין ספק שיש שכר לפעולתך
בנייך כבר שבים. אני מבטיח לך רחל...
או לפחות זה מה שאני זוכרת 
רק שזה היה בתור המקהלה ולא ריקודים אבל אותו דבר
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
