שחייתי כאן
וכמה טוב היה
וכמה הסוד הזה עיצב בי צלקת עמוקה ויפהפיה.
להסתיר
לצחקק כשפוגשים מישהו מוכר ברחוב עם אנשים אחרים, לא יודעים.
לחלוק עם עצמך חיוך כאת מזהה מישהו מרחוק, ויודעת שאף אחד לא שם לב אבל מרגישה שזה כתוב על השמיים ומשתקף על כל החלונות.
לפגוש אנשים פעם בחצי שנה, לפגוש אנשים פעם ראשונה,
להרגיש ולדעת שגודל הסוד הפרוש עלינו מחבר בנינו יותר מאלף רגעים ומילים.
לסמוך על אנשים שלא תראי יותר לעולם שישמרו את הסוג הגדול ביותר שלך,
להיעלם עם אנשים חדשים בקצה הרחוב, לחדר אחר, לגלידריה מתחת לבניין, למטבחון.
קבוצות וחבורות שנפתחות ונסגרות ללא הרף, זמניות פחות ופחות יותר.
לשאול לשמם,
ולהתכוון לשם של המחשבות שלהם, לשם שבחרו לעצמם ושהעניקו לעצמם. הם ולא מלאך, הם ולא שרף. הם ולא אחר.
לתהות בלילות מה יקרה אם פתאום כולם ידעו. אם פתאום כולם יסתכלו עלייך וידעו וידעו וידעו.
