גם כשאני שונאת את אלוהים או לא מאמינה שהוא קיים, אני שמחה בשביל אלו שמרגישים שהם עושים את הדבר הנכון. כל עוד אף אחד לא מפריע לכם לעבוד את השם בדרך שלכם, למה שתפריעו לאחרים לעשות את זה?
(וגם סתם ככה שכל העניין הזה קסום ומופלא והלוואי והייתה לי אישיות מתאימה, או מספיק כוח ורגש בשביל זה)
(זה לא חדש, כבר כמה שנים שאני טוענת ששם מקומי שייך)
(לא, זו לא קריאה לעזרה ולהחזרה בתשובה. כרגע טוב לי במקום שלי)
אני חושבת שהשנאה לאלוהים\ התכחשות לקיומו אצלי נובעת מהמיסופוניה. באמת. עברתי דברים בחיים. דברים כואבים שעד היום מונעים ממני לחיות את החיים כמו שצריך, אם בכלל. וואלה, לא כועסת. מבינה. כפרת עוונות, זה מלמד דברים חשובים, מחשל. עד למיסופוניה.
באמת. זה סבל שאי אפשר לשאת אותו. לא מדברת איתכם על חצי שנה- שנה שבה לא כיף לשבת ליד אחרים. מדברת איתכם על למעלה משבע שנים שבכל פעם שאני נמצאת בסביבת אנשים (ות'כלס? בעיקר אנשים ספציפיים, איש ספציפי מאוד שבמקרה גר איתי באותו בית), תוך פחות מחצי דקה התגובה האוטומטית שלי היא לקום, לסגור את עצמי בחדר ריק, לקלל עד כלות כל הכוחות, לבכות בכי היסטרי, להרביץ לעצמי ולהתפלל לאלוהים שיהרוג אותי.
הוא יכול למנוע את הסבל הזה, נכון? הוא יכול לסדר שאני אתחרש פתאום או שיהיה לי מספיק כסף וכוח ללכת לטיפול. אבל הוא לא עושה את זה. זה נטו סבל בעולם הזה.
אז כל אלו שמחרטטים אותי על חופש בחירה ואלוהים לא מעניש מייד- כן, תודה, שמענו. העונש הזה, ואין לי ספק שזה עונש, משגע אותי והוא הגורם לסבל העצום, ולחוסר היכולת לחיות.
אז תודה, אלוהים, אם אתה שומע, אם אתה שם. תודה שאתה גורם לי להתנער ממך עד שיום אחד לא יהיה אכפת לי ממה אסור ומה מותר ואני אקח את עצמי בידיים.
