שני סימפטומים משותפים כמעט לכל הסובלים מחרדות ודיכאון.
האחד הוא תחושת האיום המתמיד שמשהו רע הולך לקרות,
והשני - גרוע כמו התקף החרדה עצמו - הוא הפחד מהפחד.
צריך להבין, הפחד הוא מנגנון טבעי שנועד להגן עלינו מפני סכנות ולדאוג ליצר ההישרדות שלנו.
הפחד ממצבי פחד הוא תופעה שמקדימה את החרדה ולעיתים הוא אף הגורם שמלבה את עוצמת הלהבות שלה.
למה אלוקים, למה?!?!
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
