מבחינתי זה הזוי שגילה אלמגור מתראיינת ברדיו ואומרת שאנחנו מדינה על כמות גדולה של רצח נשים, כי אין כאן אכיפה וכו', כאילו אם אני רוצח אשה עכשיו, אפחד לא יעצור אותי כי זה היה אשה, גם לא הבנתי למה בכל השלטים על ההפגנות שלהם שהם הראו נשים שנרצחו, הם חותמות פמניסיטיות זועמות, כאילו שזה קשור לפמניזם, אם אני שובניסט זה אומר שאני בעד לרצוח את הנשים?
יאללה כל הפמניסטיות, פשוט תגנו על עצמכם.
אני לגמרי בעד זכויות לנשים באופן מלא, (אם כי אני לא בטוח שזאת הדרך, וכל הארגונים הפמניסטים לדעתי לא ממש סגורים על עצמם ולא מבינים על מה הם נלחמים).
היו שתי דברים שעצבנו אותי, הראיון של גילה אלמגור והחתימה על השלטים,זהו,
גם לא נראלי שמגזימות או מנפחות במשהו, פשוט אני ממש לא חושב שזה קשור לדבר על בעלים מטורפים שרוצחים את הנשים ועל חברה שלא נותנת את "מלא הזכויות לנשים", משהו שם מבולבל.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
