(אני צריכה עוד ללטש את זה, אבל בא לי שזה יהיה עם ציור לכל משפט כמו ספר ילדים.)

א.

אתמול בבוקר כשעלתה השמש והאדמה היתה חיוורת וקפואה ועזובה, הרקיע רצה לחבק אותה.

הוא התחיל ליפול, ובני האדם נבהלו, כי איפה יהיה להם מקום בתוך החיבוק הזה. ומה הם קשורים בכלל, רקיע ושמים ובני אדם.

והאדמה ראתה את בני האדם נבהלים והתכווצה אפילו יותר. בני האדם נאחזו זה בזה שלא למעוד.

והרקיע לא הביט אל בני האדם. הרקיע הביט אל האדמה וראה אותה נסוגה ממנו ומתכנסת בתוך עצמה אפילו יותר. הוא שלח עננים.

העננים גלשו סביב בני האדם, לוחשים געגוע רקיע לאדמה, והאדמה היתה מתכווצת והולכת מפניהם, עד שהתייאשו מלהגיע אליה וחזרו לרקיע.

הרקיע בכה את הגעגוע. ובני האדם נבהלו והשפילו מבט לנעליים ונצמדו זה לזה מתחת למטריות, שלא יצטרכו להסתכל ברקיע לראות אותו בוכה, שלא ישימו לב לאדמה המכווצת. שלא יגעו בטעות.

ג.

(אחר כך כשבני האדם לא שמו לב הרקיע קרע את העננים עד שכל הזהב שבפנים נשפך על האדמה והוא נפל וחיבק אותה והיא היתה כהה ורכה וחמה, עד שהיה מוכרח לעזוב עם השחר. אבל זה רק אחר כך.)

ב.

מי אנחנו כשאין לנו בית כשאין לנו מטריה כשאין לנו להסתכל בעיניים

לאן נעלם הגעגוע לפיסת אדמה שלנו, לחתיכת רקיע שכיסתה אותנו בלילה, למה אנחנו נבהלים כל ערב מחדש להימחץ בחיבוק ביןגופים. למה אנחנו כמו ילדים מתעקשים רק אני לבד, מבקשים זה לא הפוך, תקשור לי את השרוכים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול