למה אני כותבת ולמה בכלל אני פה אין לי מושג, אבל זה מה שקורה ואנחנו נשתדל לא לשנוא את עצמינו בגלל זה.

ככה, יש דיבורים ויש הרגש. האדם יכול לדבר מעניין שעות על גבי שעות, כולם מרותקים ומקשיבים לתוכן. אולי כמה עייפים נרדמים על שולחן או על חברים או על לא משנה מה, אבל באופן כללי רואים הקשבה.
לכאורה זה מעולה, הבעיה היא שלמרות שהוא דיבר כל-כך מעניין אף אחד לא לקח שום מסר מההרצאה ובמילא לא היה לעניין תוצאות. לעומת זאת אדם יכול להגיע, לספר סיפור של דקה, האנשים מתחברים, מתלהבים בהגזמה ובאופן ספונטני תוך שניות כולם על הרגליים. הם לא סתם נעמדו ובוהים בחלל כלשהו. הם שרים באנרגיות מטורפות ומקפצים כאילו עשר בבוקר עד כדי כך שהרצפה כמעט נופלת. בריקוד העצום הזה מגלים את כל מה שהיה חבוי בפנים עמוק עמוק והכל פתאום ברור. לאו דווקא שהבינו את הסיפור שהיה, אבל את המסר, האנרגיות והאווירה שקיימת מבינים מעולה והיא תישאר להרבה זמן. בטוח.


המילים היבשות כבודם במקומם מונח, אבל מעבר להכל צריך את ההזדהות. בלי רגש שום דבר לא יחדור ולא יכנס.
איך התניא של היום אומר? בלי הדעת. כן, הדעת. זו המילה. ההתחברות שלנו לנושא עד שהוא חלק ממנו. הקשר ההוא שמהרגע של הקליק יהיה קשה להוציא אותו.
===

אין לי מושג למה אני גורמת לאנשים לקרוא את כל זה ואני בכלל עייפה עכשיו ממש אז אז אז. בקיצור נס שזה מקום וירטואלי ואני לא צריכה לחשוב פעמיים. אה, ותודה למי שהיה פה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?