אחיין: למה לא היית ביום חמישי?
אני: כי היה לנו כנס של נוער המקדש...
-מה עשיתם שם?
-תכננו איך לבנות את בית המקדש...
-אבל בניתם באמיתי?
-לא, רק תכננו איך לבנות...
-ואתם מתכננים לבנות באמיתי או בכאילו?
-באמיתי, ברור!
-לא נכון זה בכאילו, אני רואה את החיוך שלך...
מה, אז אתם שמים כל אחד עוד לבנה?
(לפני המשפט האחרון)
אגב בסוף אמא שלי שכנעה אותו שזה באמיתי...
יש להם בגן קיר שלם עם השיר של אברהם פריד (הוא בנוי מדמעות...)
שיש גאולה לענווים?
|מרגיש פלורוסנט|
איזה מתוק!להיות בשמחה!!!
חח, אחים שלי לא יודעים מה עושים שם בכלל נראלימילי דשטותאחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
