בעזרתו^ תמיד

מה אם שירשור דבר תורה של כול שבוע הרבה זמן לא ראיתי אותו

או שאיזה בייניש פה יתפוס יוזמה. נו!

 

בעזהי"ת

 

"וזכרתם את כל מצוותי"-
בביאור הקשר בין פרשת ציצית לפרשת מקושש ביאר הדעת זקנים מבעלי התוספות שאחר שחטא המקושש בא משה ואמר לקב"ה: בתפילין נאמר למען תהיה תורת ה' בפיך וע"י התפילין ניזכר בכל מצות ה' אבל בשבת לא לובשים תפילין וא"כ מה יזכיר לבנ"י לא לחלל שבת.

   לכן אמר הקב"ה הנני מביא לכם מצווה אחרת ושמה ציצית שעליה נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצצות ה' ועשיתם אותם" וכך תזכרו לא לחלל שבת.

 

 

 

"ויהס כלב את העם אל משה"
  ואומר רש"י במקום: "צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם השומע היה סבור שבא לספר בגנותו". ויש להבין מדוע הבינו שבא לספר בגנותו הרי לשון זאת משתמעת לשני פנים?

   מסביר ה"נתיבות המשפט" שכאשר אדם קורא לחבירו בשם בן אביו זה מראה שהוא שונא אותו, אבל אם קורא לחבירו בשמו הפרטי אז אין לו עליו כלום, ולכן כאן שקרא למשה בן עמרם הבינו שהוא שונאו.

   כמן כן מצינו לגבי ששאול שאל את יונתן בנו "מדוע לא בא בן ישי אל הלחם", ויונתן שהיה חבירו של דוד עונהו "נשאר דוד מעמנו", ואח"כ ששאול כועס על יונתן אומר "הלא ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי".

 

 

שני אנשים לא נסחפו אחר המרגלים. שני אנשים הם, וכל אחד בא בדרך שונה מחבירו.

ייחודו של יהושע מופיע כבר בתחילת הפרשה. "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ". על כלב, לעומתו, אין אנו יודעים דבר. רק חז"ל מפענחים את הרמז המופיע בפסוק "וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן", ואומרים כי היה זה כלב, שעלה להתפלל על קברי האבות אשר בחברון. דווקא כלב היה זה, ולא יהושע.

כאשר המרגלים אומרים את דברי הבלע שלהם על ארץ ישראל, יהושע שותק. רק כלב מגיב ואומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". בהמשך, בקריעת הבגדים מתחיל דווקא יהושע. "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ, קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם".

כאשר באים הם על שכרם, להיות היחידים מכל דור המדבר שיזכו להיכנס לארץ, תמיד מקדימה התורה את כלב ליהושע. רק כלב זוכה לתיאור: "וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי", ולא יהושע.

שונים הם זה מזה, יהושע וכלב. יהושע יוצא לשליחות, לא מכוח אישיותו אלא מכוח היותו משרת משה. הוא כבר "מסומן". מראש, אין הוא שייך לחבורת המרגלים. הסכנה שמולה עמד יהושע היתה נסיונותיהם של המרגלים להפעיל עליו לחץ גלוי. לכן נזקק לתפילה מיוחדת: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים". כלב, לעומתו, הוא אישיות העומדת בפני עצמה. מראש, לא היה ידוע כלל לאן פניו מועדות. המרגלים ראו אותו כחלק בלתי נפרד מהם. עצם מעצמם ובשר מבשרם. את עמדתו גיבש לבדו, ובעצמו הולך להתחזק על קברי האבות. רק הוא, הבא מתוך החבורה, יכול לנסות להשתיק את העם. הוא הרי איננו מזוהה כחבר במפלגתו של משה... זוהי אותה "רוּחַ אַחֶרֶת" של כלב: "שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ולבו היה לומר האמת. ועל ידי כן היה בו כוח להשתיקם".

יהושע הוא אישיות אחרת. לא מכוח עצמו הוא בא אלא מכוחו של משה רבו. הוא לא הולך לחזק את עצמו בעצמו, אלא משה מחזק אותו. לכן אומר הקב"ה למשה אודות יהושע: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה, אֹתוֹ חַזֵּק...". ואחר כך: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה…".

שתי דרכים הן לעמוד כנגד עצת המרגלים: דרכו של כלב - הסולל את דרכו בעצמו, כאשר הוא בא מתוך העם. ודרכו של יהושע - הבא מכוחו של משה רבו ומתחזק על ידו.

יהי רצון שנדע ללכת בדרך המתאימה לנו, ועל ידי כך לקרב את הגאולה.

(הרב עזריאל אריאל)

שבת שלום!

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת אהרון צבי בן דוד הלוי

תיקון חטא המרגלים

בימים אלו, של מסירות נפש ועמידה נחושה למען עמנו ולמען ערי א-להינו ונחלת אבותינו, כדאי לעיין בדברים שנמסרו מפיו של הגר"א, בספר "קול התור" ("התקופה הגדולה, עמ' תקלד-תקלה):

חטא המרגלים, במדבר בימי משה, הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום. על פי מדרש רבותינו, נגזרה בכייה לדורות בגלל חטא המרגלים: בכייה על חורבן בית המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. במידה מרובה סבלו וסובלים ישראל בכל הדורות סבלות ותלאות הגלות המרה בגלל חטא המרגלים. חלק גדול של עונש החטא הה הוטל בעצם ימי המעשה של החטא, בדור המדבר, כמבואר בתורה; אך שארית הוענש נתחלקה לחלקים שהוטלו על כל הדורות.

 

תיקון רב לחטא המרגלים יכול לבוא על ידי גאולת ירושלים ובניינה, ועל ידי הפעולות לקיבוץ גלויות; - על פי הכלל הידוע, כי "זה לעומת זה עשה א-להים", ומידה כנגד מידה היא, הן לחוב והן לזכות. תקן במה שפגמת: לתקן כל דבר לפי המקום, לפי הזמן, לפי המעשה ולפי הפרסום...

ובעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של "וימאסו בארץ חמדה"... לא ידעו ולא יבינו שנתפסו בחטא המרגלים, נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שוא ומדוחים...

 

ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א, קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה (שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ועל כך נאמר בגמרא ש"אין לך קץ מגולה מזה"), לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל.

עלינו לדעת שכל הקשיים והייסורים העוברים עלינו, וכל הפעולות והמאמצים שאנו משקיעים, הם חלק בלתי נפרד מן התיקון הגדול לחטא זה של "וימאסו בארץ חמדה".

 

רק מדבר אחד נישמר וניזהר: שלא לתקן את החטא האחד של המרגלים: חטא המאיסה בארץ ישראל, על ידי חטא אחר של המרגלים, שהוא: הוצאת דיבה. הוויכוח הציבורי והפוליטי צריכים להיות בלשון נקייה, שאין בה שנאה והשמצות, ואין בה גלישה לביטויים שאינם ראויים. לא במקרה באו החורבנות בתשעה באב - האחד על בכיית חינם והשני על שנאת חינם. לא בכדי מייחס הכתוב בתחילת הפרשה רק את שבט מנשה ליוסף, בעוד שנשיא אפרים, הושע בן נון מופיע בנפרד. גדי בן סוסי למטה מנשה חזר על חטאו של יוסף סבו. יוסף אמר דברי דיבה על אחיו, ואילו גדי בן סוסי - על ארץ ישראל. אמנם יוסף אמר אמת (=הביא דיבה) ואילו המרגלים דיברו שקר (=הוציאו דיבה), אולם איסור לשון הרע אמור הן על אמת והן בשקר.

 

תיקונו של חטא המרגלים לא יבוא בדרכי דיבה כי אם על ידי היענות לקריאתם הגדולה של יהושע וכלב: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

 

{מאותו המקור}

 

{אותו מקור}

להחליף את העם?

משבר קשה עבר על עם ישראל. לאחר שכיבוש הארץ נראה כה קרוב, ואף החלו ההכנות המעשיות לקראתו, מתברר כי העם מאס בארץ חמדה ואינו מאמין ביכולתו להילחם עליה. בעיצומו של המשבר, מקבל משה רבנו הצעה מפתה: מכיון שהעם מנאץ ואינו מאמין עוד בה' אשר הביאו עד הלום באותות ובמופתים - "אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול". פיתרון פשוט, לכאורה: העם אשר מאס בייעודו ירד שאולה, ועל חורבותיו יקום עם חדש אשר יאהב את ארצו, ויעלה אליה ויירשנה בלא פחד ומורא.

 

משה רבנו, רועה ישראל, דוחה את ההצעה על הסף. עם ישראל, אף אם חוטא הוא - עם ה' הוא בעל כרחו. לא ניתן לשכתב את ההיסטוריה. הן זה העם אשר ה' א-להיו הוציא אותו ממצרים. אמנם גם אז לא היה ראוי לגאולה. אבל הקב"ה בחר בו למרות זאת, גאל אותו ונתן לו את התורה. את העובדה ההיסטורית הזאת לא ניתן להכחיש. גם לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור. עובדה נקבעה בתודעת העולם כולו: זהו עמו של הקב"ה! כל פגיעה של הקב"ה בעמו, הנושא את שמו - פגיעה חמורה היא בשמו הגדול. על כן אין מנוס מן ההליכה בדרך הקשה. אמנם הכניסה לארץ תתעכב זמן ממושך; אמנם אלה שהיו שותפים לחטא באופן אישי לא יזכו לראות את הארץ המובטחת; אבל העם כולו ייכנס אליה בבוא הזמן - אחד ממנו לא ייוותר במדבר.

 

משה, באחריותו הרבה על צאן מרעיתו, חורץ בזה גם את גורלו הוא. "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, גם אתה לא תבוא שמה". אילו היה מקבל את הצעתו של הקב"ה, יתכן שהיה יכול לעמוד בראש העם החדש הנכנס לארץ. אך משה רבנו יודע, שכאשר הספינה טובעת, רב החובל יורד ממנה אחרון. ואכן משה הוא האחרון למתי המדבר. מכל אותו הדור, רק יהושע וכלב זוכים להיכנס אל הארץ.

 

הדור הבא, אשר קם תחת אבותיו, זכה ללכת עם אלה המוכנים לומר גם בהיותם מיעוט מבוטל: "טובה הארץ מאד מאד". דור הבנים הוא שזכה לצעוד יד ביד עם המכריזים "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ועמם נכנס אל הארץ המובטחת.

 

{כנ"ל}

למי שחשב שההודעה קפצה או משהו..

 

שב"ש