תופעה מוכרת אצל 'דוסים' שגרים בישובים, כשהילדודס הרכים והמתוקים יוצאים מחממת הישוב אל תוך העיר הגדולה

פתאום רואים 'חילונים' ובוהים בהם בצורה הזויה, מה איך זה יתכן שיש אנשים לא דתיים?

רק אצלנו זה הפוך בדיוק (לא רגילים לראות דתיים), עירוניסטים מהדרין מן המהדרין

מדליקים נרות, ופרסום הנס לא נגלה לעיין בבלוקים הקרובים בד"כ, (יעני לא מדליקים נרות)

לפתע אבא שלי קולט בזוית עינו בבלוק ממולנו, אדם בחולצה לבנה ואור קטן מתחתיו,

מתברר שזהו אדם  בחזות דתית מפרסם ניסים.

"היי יש כאן דתי בבלוק ממול!!" 

כולם: "וואו מה? יש כאן דתיים חוץ ממנו"!!

אבא שלי ואחי יוצאים לבחוץ לאמת את הדבר, בוחנים אותו בקפידה

כולם נפעמים... אשריכם ישראל!

יאללה הדתה!

אנשים שלא רגיל לראות בנוף...

בודרתי קשות עכשיו

#דבריםשרקעירוניסטיםיבינו

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול