אני בעבודה,
ופתאום נכנסת לפה ערביה עם כזה על הראש ששכחתי איך קוראים לו,
ועם כל המבטא שלה
היא שואלת אותי:
"תגידי, אפשר לשאול שאלה?"
והיא מתמהמהת עם המיליםםםםם
מתתי מפחד
ואני כזה כמעט קמה מהכסא והולכת אחורה...
"יש כאן בלאפונים?"
אמרתי לה שלא.
פחדתי שהיא תראה שיש.
אמרתי לה שיש בחנות ליד.
שמעישראל. זה היה מפחיד.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
