ייחוס הקדושה למדים, הוא בתור אחד הכלים למלחמת עם ישראל באויביו. מדים זה חלק מהצבא.

בוודאי שכאשר שולחים חיילים ל"משימות" נגד אחיהם ונגד ישוב הארץ (ובמקרה של "לא חוקי", הרי שמלבד שקודם צריך לטפל בשפע ה"לא חוקי" הערבי, יש לצורך זה משטרה. וגם עליהם אמורים לחול כללים של התנהלות כבני אדם), המדים אינם הופכים את המעשה לקדוש או לגיטימי.

דורי דורות התפללו לחזור לארץ ישראל, לביאת המשיח, בניית בית המקדש.

לא על הקמת מדינה ולא ציונות. מדינה וצבא זה לא מטרה זה אמצעי לחיות בארץ הקודש. 

חיילים נועדו לחסל את האויב לא לגרש יהודים

מוזר לי מאוד שאנשים לא קולטים דבר כזה בסיסי

ואם הדרג המדיני יחליט שכל החיילים משוחררים ולפטר את כל אנשי הקבע ולמכור את כל הטנקים, מטוסים ונשקים אז מבחינתך ככה זה בסדר גמור? זה הרי תפקידו של הצבא למלא פקודות של הדרג המדיני

אתה מדבר על ההיררכיה אני מדבר על המהות

זה כמו שתגיד שהתפקיד של הצבא זה לגייס חיילים ולתת להם אוכל, מיטה ולעשות להם אימונים. אז נכון שזה חלק מתפקידה. השאלה למה הצבא בכלל קיים

לפני קום המדינה בא אחד מראשי הערבים לרב זונפלד (שהיה אחד ממתנגדי הציונות) ואמר לו "בא נשתף פעולה נגד הציונים" אמר לו הרב אתה נגד כל מה שיהודי בציונות ואני נגד מה שגויי בציונות, זה ההבדל בנינו.

ברור שלא מתנגדים באלימות נגד החיילים, אם ח"ו קורה דבר כזה. הרי החיילים אינם מישהו פרטי שבא לפעול נגדך כי מתחשק לו. אפשר להיאחז בכל כח..

מה שדובר כאן, למיטב הבנתי, היה על סיטואציות שבהן האלימות-הקשה באה מהכיוון השני. לצערנו, יש דברים כאלה. יותר מידי. אפילו בפינוי האחרון מעמונה, הרי שלמרות הנחיית המפכ"ל, במקומות שהמצלמה והתקשורת לא היו - היו שוטרים שהתנהגו בפראות חמורה ביותר, ללא כל פרובוקציה. 

שלא לדבר על עמונה בזמנו - שהאלימות הפראית תוכננה מראש (לא צבא - מג"ב ומשטרה), בתקופתו של אולמרט. איך אני יודע? כי שמעתי אז מחבר בקרית גת, עוד טרם הענין, שמישהו מהמג"ב אמר לו בשבת, שהוא לא יודע מה מתכננים לעשות שם... כידוע, נער אחד כמעט נרצח שם. אח"כ אביו, נחי אייל, הקים את "מאמינים במשטרה", במגמה להכניס כחות עם רוח אחרת לשם..  אלות היכו בראשי חבר'ה צעירים שלא עשו דבר חוץ מלשבת במקומם. דבר שלא עשוים אותו אף פעם, ותוכנן מראש. העבריין שעמד אז בראש המערכת, כבר ישב אח"כ בכלא.

אלא מה? שאכן זה ב"ה אינו המאפיין הרגיל. בוודאי לא של הצבא. והצבא עומד על משמר ארצנו וערי אלוקינו, במסירות נפש, יום ולילה. אסור, גם כשיש דברים מאד כואבים - ויש לצערנו - לאבד את העיקר.

גדולי הדור אמרו להם שצריך להיכנע לרומאים והם לא שמעו להם. הקנאים הם האלו שלא שומעים לגדולי הדור

היה כאן ציטוט בכלל בענייני נישואין.. ציטוט חביב.

מישהו העלה את הדבר שנכתב לפני הרבה זמן, היתה תגובה שבאה להבהיר את ההקשר... וממילא התפרסמו תגובות לתגובות וכו'.

וח"ו להסית נגד "חיילי צה"ל". ולא רק השבוע. אלו בנינו. מגינים על עם ישראל במסירות נפש.

[על אף שעודכנתי כבר בעבר, שמה שצוטט אינו נכון ועוות - ומתוך הכרת המבהירה, לא טרחתי אפילו לברר איך בדיוק - היה חשוב לקרוא במה מדובר באופן יותר מפורט. אכן, כל פעם מחדש רואים עד כמה "לקנות" מה שנאמר בתקשורת, אפילו כציטוט, זה דבר בעייתי..]

כמובן, יש דברים שלא מסכימים עליהם. כמו שכבר הזכרתי בתגובה - אחת מאלו בשרשור שנמחקו בו תגובות, כולל ענפיהן שהגיבו על התגובות.. - אפילו ממש לא מסכימים, ומוחים (כמו למשל ה"חתימה".. ובוודאי שזו לא "עובדה" ח"ו. לדעתי ממש ההיפך. מדינתנו נבנית ותיבנה, גם אם מתוך קשיים) - ועם זה, אכן אוהבים את האנשים, את כנותם, והרבה דברים טובים ומקסימים שיש אצלם. וכבר נאמר: "במעלליו יתנכר נער"/ה... וד"ל.

מלבד מה שכאשר הרב קוק כתב על מדינת ישראל העתידה, "יסוד כסא ה' בעולם" - ידע גם ידע שתהיינה בעיות וסיבוכים, ואמר על היסוד הזה, "אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל להיות האושר היותר גדול" - 

ברור שמי שרואים במדינה ענין עצום, אכן יסוד כסא ה' בעולם, זה בגלל חזרת שליטתנו בארצנו - שנקוה שתשתפר בעז"ה בכמות ובאיכות - ובגלל כל דבר טוב שנובע מכך.

אבל מעולם לא גרם היסוד הזה לחשוב ש"כל מה שהמדינה עושה" (לא המדינה, אלא רשויות שונות שמכהנות בה; ובד"כ, מה שעושות מידי פעם, חלקן, ולא רוב מעשיהן) - זה כשר. בוודאי שלא. מי לנו גדול מהרצי"ה, שהיה מחזיק מהמדינה מעבר לאתחלתא דגאולה בזמננו, וידע לבקר בחריפות תופעות שליליות. אדרבה, את אשר יאהב.. יוכיח.

והדיבור על "המדינה" מול "הציבור", כאילו "המדינה" זה איזה משהו מבחוץ, הוא מעוות. המדינה היא שליטתנו בארץ, וגם השלטון הוא שלטון נבחר. נבחר ע"י הציבור. נכון שיש בתוכו כאלה שמנצלים את כחם לא למה ששלחום, ויש גם אינטריגות - אבל בסופו של דבר, השלטון הוא של הרוב. של עם ישראל. גם אם יש דברים שלא מוצאים חן בינינו. זה העם שלנו.

המדינה אינה "הצהרת בלפור".. היא מציאות של שליטת עם ישראל בארצו, אחרי אלפיים שנה. דבר עצום לכשלעצמו, יסוד בקיום התורה ובאחדות עם ישראל (עימה אינון אחד ולא אינון בלחודיהי).

בוודאי שיש עוד התקדמויות. מעלה-מעלה. עד לביאת משיח צדקנו ומלאה הארץ דעה את ה'. ועוד.

"לדחוף לשלב הבא", לא בא ע"י דברים שגורמים בדיוק ההיפך.

ואדרבה, כבר כתב הרב חרל"פ זצ"ל, שאי הכרת הטוב והערך של הדבר הגדול הזה - היא עצמה מעכבת את ההתקדמות. הפניית עורף למתנת ה', דוחה את הופעת אורה. אז נכון שיש ראינה של הטוב שבכך - ב"ה. אבל הקטנה שלו.

"מי שמקדש את המדינה" - נוהג קדושה בריבונותה. במתנת ה' הכללית הזו. כמובן לא "בהוראותיה וחוקיה גם כשהיא פוגעת בתורה וביסודות העם היהודי"... אמירה כזו היא לעשות מעין מה שאת טוענת שעשו לך.. לקחַת חצי משפט, ללא הקשרו - וההיפך מהקשרו.

על כן, ההיפך: מי שרואה את הקדושה במדינה, בשוב ה' ציון - הוא זה שגם ממשיך את ההארה האלוקית הכללית הזו. בלי סתירה לכך שמתפלל לעוד אור ובהירות.

כמו, על דרך משל, מי שרואה את הטוב באדם מישראל, גם כשיש אצלו עוד צללים. ההיפך ממי שמקטרג עליו  ומחלישו ח"ו.

"גוי קדוש" - זה עם ישראל. וכל מה ששייך לכלל ישראל, הוא קדוש. הארץ, המדינה, הצבא. עצם הדבר. בצללים וסיבוכים, צריך לטפל. זה לא יבוא ע"י אמירות פזיזות של "לעבור לשלב הבא". אף אחד לא חי כאן לבד, יש כלל ישראל, ויש מצבו - לכל מיני צדדים. 

ודווקא אלו שמחזיקים מערכה הגדול של שיבת ציון הזו, אנחנו ראוים בפעל שהם עובדים קשה כדי להרבות אורה של תורה, להעלות עוד, ברוחניות ובגשמיות. עם סבלנות ועם התמדה. בלי עצבנות. משתתפים בצער האומה ושמחים בשמחתה.

סיסמאות לא יעלו לשום שלב. אין לי שמץ ספק - שהגישה הזו, על אף שאיפתה הטובה, לא תביא לכלום. ממש לא כלום.

אם לא הציבור שמטֶה שכמו לסבול עם עם ישראל במצבו הנוכחי, לא היה שום דבר.

ב"דילוג" על השלב הנוכחי - שגם הוא תהליך מה', חבלים נפלו לי בנעימים - לא היה צבא, גם כזה שעדיין אולי אינו בשיא האידיאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - וכל המדברים פשוט לא היו יכולים לדבר.. לא היו... ח"ו.

הדיבורים על "מעבר ממדינה לממלכה", הם דמיונות. המדינה תתקדם, תהיה טובה יותר, מלאה יותר באור. אפשר לעבוד על זה, וזה כנראה לא יקרה ברגע אחד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש", זה פסוק שמדבר על עם ישראל.

להגיד ש"הציבור החילוני והחרדי מתקדמים בהרבה"... זו ממש אונאה עצמית. אם היינו חיים כעת רק את "הציבור החילוני", לא היתה תורה. אם רק את הציבור החרדי - לא היה צבא..  כמובן, אפשר להתפס באלה מ"הציבור החרדי" שמדברים נגד המדינה - ובכאלה מהצד שכנגד שחלילה "התייאשו" ממנה.. לא חברותות כ"כ  מכובדות-בעמדותיהן, לדעתי..

בכלל, כל ה"גזיִרה" הזו ל"ציבורים", היא חלק מהטעות. יש עם ישראל, יש בו כחות שונים וצדדים שונים. הדיבור הזה על "הציבור הדתי לאומי", אולי בא מתיסכול - אבל אין בו אהבת ישראל גדולה.

ואל יתפלאו, מי שמדבריהם עולה - אחרי כל ה"לבושים" - שנאה למדינה, שזה היחס הנפשי שהם יקבלו בחזרה מציבור רחב. 

אכן, גם בקרב ה"חרדים" יש חלק ככה (קטן, יש לקוות). מדברים וכותבים בשנאה - ואח"כ זועמים על יחס חוזר כזה.

ובכללי - קל מאד לחפש את הרע (ואם נמצאים במקומות מסויימים, נפיצים, גם ממש לראות ולחוות אותו.. לא סתם "אין עד נעשה דיין"). אבל ברור שבכללי - הטוב עולה לאין ערוך:

רובא-דרובא של חיילי צה"ל, אינם עוסקים חלילה בהכאת יהודים. אפילו רוב המג"ב..  ובוודאי גם רובא דרובא של הזמן.

אנשים שמוסרים נפשם, יום יום, כדי להגן על עם ישראל, כולל כאלה מגוונים שרואים בהם את השלילה.

המדינה בכללותה, מחזיקה תורה במידה שלא היה כאן מעולם. המדינה עם כלכלה כמו שלא היה מעולם (ומה ששייך לכלל ישראל, זה לא כמו אצל אדם פרטי. זה קדש. גם החיזוק החמרי של עם ישראל). צבא כמו שלא היה מעולם. רק לפני כמה עשרות שנים יצאנו מכבשני אירופה.

החתימה בסוף - דומה למישהו שרואה את אימו חולה קצת, ואומר בעליצות: עוד מעט היא מתה... ח"ו. המדינה תוסיף ותתקיים, גם עוד 200 שנה, גם מעבר לכך. והמקטרגים עליה - יש לקוות שיסיקו מסקנות.

אפשר להצביע על הרע, בשביל המוטיווציה ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (לדעתי זה היה גורם בדיוק ההיפך. אבל הקב"ה לא יתן..). אפשר לראות את הטוב, בעיקרי, ומתוכו גם להתאמץ להרבות אותו. בעקשנות ובסבלנות - ובאהבת ישראל אמיתית. כולל עין טובה ולימוד זכות.

[הנה מישהו, "מהאחרונים שיצלחו את המעבר הזה"....  כל אחד רואה מה שרוצה לראות.. אלפיים שנה חיכינו לזה.

[https://www.inn.co.il/News/News.aspx/389114]

חולק/ים על לפחות חלק ממה שכתבתי, שגם הוא כמובן מגדולי עולם ממש (אני מניח שאת מבינה, שאני קצת מכיר גם את הגישה השניה, כלומר את המאמר שאת מתקשה להעלות בהודעה אחת..).

"אנחנו" (מי זה...) לא "עיוורים" למה שלא בסדר. רואים כשיש דברים לא בסדר, מוחים עליהם, וכשצריך גם מאד-מאד בחריפות. ולא פעם מוחים בצורה חדה מול מי שיש להם נגיעה בכך.

ומכיוון שב"ה משתדלים לאהוב את חלקיו השונים של עם ישראל, אז גם שומעים די ישירות גם מאנשים שחוו דברים קשים, לצערנו.

עם זאת - כמו שציינתי, אין שמץ פרופורציה בין דברים שנעשים שלא כהוגן ע"י הגופים הללו, לביןהעיקר הטוב והמאיר. בין כמותית ובין איכותית. ואין זה ממעט כהו-זה את הצורך לשרש אחרי כל דבר שאינו בסדר; ובמקרי התעללויות וכד', להתאמץ להעמיד לדין את מבצעיהם, למען יראו וייראו.

וגם - כמו שציינתי וכמו שחוויתי גם אני מנסיוני בהזדמנויות שונות - אי אפשר להכחיש שיש לעיתים צד של "יחס גורר יחס". גם אם אין כל הצדקה ופרופורציה ליחס שהוא גורר.

ואני לא "חרד"ל" (הגדרה גרועה בעיני גם למה שאת מתכוונת כנראה. אולי יותר נכון לומר "תורניים לאומיים") ולא מיונז, ולא שום הגדרה אחרת... אדם מעם ישראל, שמשתדל להסתכל כמיטב הבנתו - וכמיטב מה שהבין מרבותיו - לפי האמת.  

כבר אמרתי שהחיתוך של עם ישראל למגזרים ותתי-מגזרים, אינו טוב בעיני. כולם אהובים, וכל אחד ישכלל מה שצריך אצלו.

צריך מאד להיזהר כשמכלילים "ציבור". לפעמים יש נציגי ציבור שנראה שמעלימים עין מדברים אין הדעת סובלתם (כמו שהיה כשעלתה פרשת העינויים של נחקרי דומא והתעוררה סערה. וברגע שרה"מ הציג איזה סרטון מחתונה בקבינט, נפלו נציגי "הבית היהודי" בפח.. כדי שלא יזהו אותם עם זה... כאשר ברור שזו אחת הפרשיות היותר מתועבות שאירעו במדינה. לענות נערים בגלל "חשד". מכל מקום, האמת עושה את דרכה כבר כעת גם בענין זה, כנראה). לא יעלה על הדעת להכליל "הציבור.. שותף".

יש דברים, שאכן כאשר יש גישה שמציגה הדגשת השלילה שבמדינה, זלזול במערכת, לא רק נקודתית על עוולות, הסתכלות על מתנת ה', מדינת ישראל, כדבר שאמור "לחלוף" - אז ברור שזה יגרום לנגטיב, אצל רבים שגישתם ותחושתם הפוכה.

ומכל מקום, בהיות שכתבת שתשמחי לטעות בכיוון שאליו הולכת המדינה והצבא - ולפי מה שאני מכיר, את בחורה כנה - אז אני חושב שיש סיכוי טוב שנוכל לשמוח ביחד.. כנראה זה יקח קצת זמן.

[ובלי קשר למחלוקת המהותית - אני בהחלט נהנה הן מהכתיבה המכובדת, הן מהרמה האינטלקטואלית, של החשיבה - אע"פ שלדעתי היא ממש בכיוון מוטעה בדברים רבים - והן מבהירות הסגנון..]

כל אחד יכול "לפסוק"?...

להמליך מלך, זה לא דבר שניתן בכל עת. 

הרב קוק זצ"ל כותב, שבזמן שאין מלך - סמכויות המלכות חוזרות לעם. וממילא, הם יכולים למנות נציגים.

לגבי "מלך יהודי" - כשהיו מלכים שעבדו ע"ז, זו לא מלכות "יהודית" יותר מהיום.

בדמוקרטיה יש גם לא יהודים - הרוב המכריע יהודים. הרב הרצוג זצ"ל - שהרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר עליו שהוא "מלך בתורה" - אמר שיש אפשרות שהם יהיו "שותפים" בענין זה. מדינה-יהודית לגמרי. שייכת לכלל ישראל. ב"ה שזכינו.

אף אחד לא שלל מהם שום זכויות. מעולם.

(היה פעם חוק כזה מימי המנדט, אבל לא נאכף)

זה שהם לא יכולים להתחתן זה די קשקוש. נייר מעורך דין סוגר את העניין הזה. להביא ילדים לעולם הם באמת לא יכולים כי אי אפשר לעוות את הביולוגיה לכללי הפוליטיקלי קורקט.

מבחינת חוקי המס המצב שלהם טוב יותר משל זוג נשוי. בפועל במדינת ישראל לא משתלם להתחתן היום בגלל סף המס וסיבות נוספות.

אתה נשמע לי לא כ"כ צעיר. עד לפני לא כ"כ הרבה שנים, כל הסביבה החילונית תיעבה וצחקה על ההומואים בלי קשר לדת. היה קמפיין תקשורתי גדול ואלים לטובת החבורה הזו (שרבים ממנה הם אנשי תקשורת), ונגד כל מי שמעיז לחשוב אחרת מהם.

חבורת הבריונים הזו, אגב - מוגנת מתחרות בחוק הישראלי.  ראה ערך אוניית ערוץ 7.

אני לא בעד להוציא להורג מחללי שבת, אבל צריך לדייק את המציאות.

הכשל המרכזי הוא זה שאתה מתעלם מהטיעונים בדיון.
@יהודי!! טען שיכול להיות ראש ממשלה גוי ואתה ענית לו שחוק הלאום מונע זאת. מה שכמובן לא נכון.
החוק מדבר עלל ההגדרה הרשמית של המדינה והסמלים.

הבעיה השנייה היא שאם יהיו מספיק חברי כנסת יהיה אפשר לבטל את החוק.

אז אין לי כוח להיכנס ולטעון טיעונים שאני לגמרי מסכים איתם אז אוותר.

הגבתי לדי שרוט שטען שחוק הלאום מונע את זה, שהוא טועה. זה הכל.

יהודי אמר שנכון שהיום הרוב ששולט במדינה הם יהודים, אבל זה בר שינוי.
ענית לו שחוק הלאום נועד למנוע זאת.
אולי חוק הלאום נועד למנוע זאת, אבל זה חסר סיכוי.
 

וכמובן שחוק הלאום לא מונע השתלטות פןוליטית כי כמו שחוקקו אותו אפשר לבטל אותו.

מי שיכול להוציא להורג זה הסנהדרין. וזה גם אחרי אין ספור דיונים 

כן משנה שהאחוז הוא קטן - והעיקר הם היהודים. 

כאשר יש ממשלה שתלויה במפלגה ערבית, אז אכן יש בעיה. זו ממשלת מיעוט, אינה מבטאת את רצון רוב העם שכאן. היה פעם משהו כזה לתקופה קצרה - והרצי"ה זצ"ל יצא נגדו בכל תוקף.

זה שיש בעלי זכות הצבעה גויים, זו החלטה של המדינה, על הרוב היהודי שבה. וזה נעשה מתוך התחשבות במציאות בזמננו. "התחשבות במציאות", היא לגמרי שיקול הלכתי. בניגוד לאנשים צעירים שחושבים לפעמים, מתוך חוסר בקיאות בדרכי הפסיקה, כאילו "אין דבר כזה". כבר אמרתי, הרב הרצוג זצ"ל כותב על זה מפורש. הוא הבין בהלכה יותר מכל מיני "קנאים" שלא הגיעו אפילו למשהו מדרגתו בתורה.

הרוב היהודי מתנגד לפעולות השמאל הקיצוני שמסכנות חיילים שלנו,

ומתנגד גם לרעיון המזעזע שלך, אלירז.

מדינת הציונים לא מתפוררת, חס ושלום. זו כפיות טובה כלפי מעלה.

מה שמתפורר זה הלגיטימיות שלך.

אחת הסיבות זאת התשקורת בארץ. עסוקה בללבות שנאה בין האנשים. עוד סיבות אלו פוליטקאים ואנשים שמרוויחים מכל המריבות האלו. לימין אין רוב במדינה אבל השמאל הוא במיעוט. רוב האזרחים עסוקים בעצמם.

מה שקרה זה שמרוקנים את הרוב הדמוקרטי מתוכן על ידי שימוש בכל מיני פקידים, בעיקר משפטיים אבל לא רק.

כמו שוטרים מגבניקים ויסמניקים שמתנהגים כמו חיות. להם אין לי שום אמפתיה. וזה לא רק מול מתיישבים

גם לנשים בהיריון מותר להפגין

ככל אצבע: ככל שאדם מדבר הרבה על "יסודות הדמוקרטיה" הדמוקרטיה זה הדבר האחרון שמעניין אותו (ההתנתקות לדוגמא)

ראש ממשלה מפטר שרים לפני הצבעת ממשלה כי יודע שלא יהיה לו רוב. עושה התנתקות רק שיורידו ממנו תיק פלילי, מפטר רמטכ"ל שחשב אחרת, ממנה רמטכ"ל עבריין גם בתחום המקצועי (מלחמת לבנון השנייה) וגם בתחום המוסרי (העדיף לדאוג למניות שלו ולא לחיי חיילים) מקים מפלגה עם שר אנס, שר אוצר שגונב כספי ניצולי שואה, שר שהפך להיות ראש ממשלה שהפך להיות אסיר.

רוממות הדמוקרטיה בפיהם וחרב הדיקטטוריה  בידם

א. גם אני חושב שנשים ובנות וילדים, עדיף לגמרי שלא יהיו כשיש מצב של עימות בכח. אם כי לפעמים זה לא אפשרי. הם פשוט גרים שם..  מכל מקום, זה כמובן לא מצדיק פסיק של אלימות כלפיהם.

ב. בוודאי שאם היתה אלימות - צריך לעמוד בכל תוקף ש"גורמים מוסמכים" יטפלו בה, ולא רק באלימות בהפגנות של שמאל. למיטב הבנתי, מה שדובר כאן הוא תוך-כדי שמתרחשת אלימות קשה ביותר. זו באמת בעיה. לעמוד מהצד אם מכים ילד בן 8 (כפי שתואר), או עושים מעשים מגונים בבנות, ולומר שאח"כ "גורמים מוסמכים" יטפלו בכך - אינני חושב שזה נכון. גם הלכתית, הרי זה כמי שרודף את חברו. צריך להשתדל לעצור את זה בכל היכולת. גם אי אפשר להכחיש, שיש יותר מידי מקרים חמורים שלא טופלו די הצורך, ע"י ה"גורמים". בוודאי לא באותה זריזות שמטופלות פגיעת אחרות.

 אלא מאי? שצריך אכן להשתדל, גם במצבים רגישים כאלה (שאינם המצוי, מצד האמת), לא להגיע לידי קיצוניות כזו משום צד. לפעמים זה תלוי באוירה שמשרים מראש, משני הצדדים. 

בוודאי שח"ו לפגוע בחיילים, סתם כך, כאילו הם "אויב", אפילו אם נאלצים לבצע "פינוי" בגלל פקודה (כיום למיטב ידיעתי, זה כבר לא חיילים. אני שמעתי ממישהו, שכאשר החריבו בשכונת נתיב האבות, עפ"י ההנחיה המתועבת של בגץ, העמידו אותם כחיילים לשמירה במחסום בדרך, כשהמטרה היתה לשמור מערבים שכנים שעלולים לנצל את ההתכנסות לצורך פיגוע. קיבלו הנחיה מהמפקד שלהם, שאם מישהו יחרף אותם, שלא יענו; האזרחים אינם יודעים למה הם נשלחו, ואפשר להבין לכאבם. דוגמה טובה לקדושה שבצבא).

ג. לגבי "להשתלט על אדמות ולבנות שם בתים".. ממש לא שייך לענין. זה לעצום עיניים מהמציאות. הרי כולם היו רוצים שאכן יהיו שם חוקי בניה כמו בכל הארץ, תהיה מדיניות של בנין הארץ, וגם על ערבים יאכפו חוקי בניה.

אבל המציאות היא, שערבים בונים לא-חוקית כמעט באופן חופשי (וזה אפילו בירושלים המזרחית. אלפי יחידות דיור, בניינים רבי קומות, שכבר קשה מאד להחריב). לא פעם, במימון אויבי ישראל מאירופה, שמאוכזבים מאד שהשואה לא פתרה סופית את "הבעיה"..  אז לומר שרק החבר'ה היהודים צריכים לחכות "לרכישה בהליך מסודר"... מה גם שגם מי שרכשו, נתקלים ביחס לא שונה בהרבה - זה לא דבר פשוט.

כבר אמר בזמנו שרון, טרם הפך את עורו, שירוצו להשתלט על הגבעות - כי מי שיבנה שם, זה יהיה שלו... את זה הוא אמר כחבר הממשלה...

אבל בוודאי אתה צודק, שאין לנסות להטיל אימה על יהודים - כולל נציגי השלטון - של "מי יעז להתעסק איתנו". זה טוב כלפי הפורעים הערבים, כשיש "שכנים" כאלה.

מי ששומע צעקות של שכנים לפנות בוקר - אם הוא בן אדם, הולך לעזור להם.

יש אכן עוולות חמורות מאד בהתנהלות הזו. אם זה בא "מלמעלה" (כמו שהיה כנראה בזמנו של אולמרט בעמונה), אז האשמה מתחילה משם, וגם ממנוולים שמסוגלים לבצע כך.

אם מתחילה מה"שטח", לצערנו אכן יש בתוך אלפים רבים של שוטרים, גם עבריינים, סוטים, ומופרעים. כמהמהם כבר הודחו, נאלצו לשלם. יש להניח שבמשך הזמן ילמדו גבולות - ולאלו מטרות ניתן להם כח.

זה לא סותר, שאם יש מקרים של התנהגות אלימה, ונדליסטית, אנארכיסטית, מגורמים ב"צד השני" - גם לא בסדר.

הפרופורציה בכללי, היא, שב"ה הרוב אינם ככה. בשום "צד".

... - נשואים טריים

זה אחרי שמחקו כמה דברים

כולם בפורומים אהבו והעריכו אותה.

אני לא הכרתי את אלירז אף פעם במציאות. ועדיין לפני החתונה היא היתה פעילה פה ואפשר היה להכיר אותה הרבה יותר טוב.

אלירז  היא מאוד טובה איכותית ומכוונת לשם שמים.

אי אפשר להכיר בנאדם ממשפט פה או פוסט שם. ובטח לא ליחס לה כזה רוע שאפילו אי אפשר לשמוע ממנה שום דבר כי היא כל כך רעה.

בתפילה שעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..