יש לה כישרון מטורף. אי אפשר לא להאמין לכל מילה שהיא אומרת, היא יודעת לכתוב את הדברים הכי קשים..
לקחתי מהספר בעיקר את השאלות. הכיוון של התשובות שלה נכון, אבל לא התשובות בפועל..
בכל מקרה, תמיד המפגש עם הסופרת הזאת מטלטל ברמה קיצונית.
גם אני הרגע שמתי לב לזה...
זה ספר שאני יודעת בעל פה ועדיין בוכה כל פעם מחדש..
הספרים שלה מיוחדים כמה שהם חודרים
אבל זה נורא תלוי, יש המון שלא מתחברים בכלל
זה גם נראלי תלוי בתקופה שקוראים אותו
בכל מקרה
באמת היא כותבת שם דברים מאד מסויימים לפי השקפת עולם מסויימת
אבל הנפש, הלב
בסוף זה אותו דבר אצל כולם
וזה מה שעשה לי את זה, לפחות אז(:
אני נגיד לדעתי התחלתי לקרוא אותו בכיתה ז וזה שיעמם אותי ממש
והתוצאה של היום..ראית..
זה באמת עיניין של בגרות וגיל.
מקווה שלא קיימים כאלה.
למה אתה מתכוון בעצם?
זה באמת עולם אחר
אני חושבת שזרם מאד קטן לא יתחבר לזה
ובאופן פרטני מאמינה שכל אחד ירגיש את זה בנקודה אחרת בנפש
הגיוני שאף פעם הם לא דיברו את זה וכתבו את זה ולכן קשה להבין קצת
או להתחבר באמת
אבל היום לא להרגיש את הריק? כמעט ולא קיים לצערי
וזה מה שבעיקר סובב סביבה
כי את כל החוויות שלה לא עברתי ומאמינה שרובינו לא,
אבל את הנפש והאיכסה כולנו עוברים בשלב כזה או אחר
זה באמת הבחנה אחרת
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול