אתה יודע מה?

רוב גדולי ישראל לא האריכו מאוד.

סבבה?

ובד"כ מי שמאריך הולך ע"פ הסוד, למעט אולי חלק מסויים מהתימנים.

יש לזה מקור באריז"ל. למה יש שנוהגים אחרת? לא יודע, כנראה מפרשים אחרת כמו בעניין הטלית קטן מעל הבגדים.

פאות הם נוי מצווה, כלומר מין הוכחה שאנחנו גאים בזה שה' אמר לנו לא לגלח את הפאות.

יש כמה עדויות ארכאולוגיות שחלק הארי, לפחות, מעם ישראל היו הולכים ככה כל הזמן.

זה השתמר בחלק מעדות המזרח ובחלק מעדות אשכנז.

חובה אין, חיבוב מצווה יש.

יש זוהר מפורש - לא צריך לגדל פאות בכלל.

יש בעיה עם פאות מלפני האוזן, וכן עם שפם שמכסה את חלל הפה

הארי נהג לגדל מאחורי האוזן ועד סופה (לא משתלשל, כי זה לא מועיל בכלל. וכן יש בעיה כשהן מגיעות לאיזור הזקן)

ולכן הספרדים לא נהגו בזה.

תימנים נהגו לעשות "סימנים",

אשכנזים גם נהגו.

מה המקור של החסידים לגדל פאות מלפני האוזן?! לאיודע. ודאי לא קבלה.

יש עדויות ארכאולוגיות שמתבססות על פאות מאורכות אצל יהודים.

איפה הזוהר המפורש הזה?

איך יש בעיה בפאות שמגיעות אל הזקן? מספיק שהשיער יהיה קצת ארוך והפאה מתערבבת עם הזקן. הגבול ביניהם קטן.

שיסמנו אותם ויבדילו אותם מהגוים.

ספרדים מעולם לא נהגו. מעולם. לפי דברי הזוהר.

חכה כמה דק, חיפוש באינטרנט ואני מוצא לך בלנ"ד.

גידלו כי ככה נהגו בעבר הקדום. אח"כ נתנו בזה שמות ותירוצים למה...

הספרדים לא היו קיימים בזמן ביהמ"ק אז אין לזה נפק"מ לעניין.

עניין הפאות דבר ידוע אצל ארכאולוגים כשרוצים להבין בין ממצאים של צלמים יהודיים לשל גויים.

פאות מהסוג שמצוי בממצאים כאלה יש אצל כל מיני גדולי ישראל (לא מסולסלות ולא מאחורי האוזן).

סימנים ב-ג ביו"ד

הנה השו"ת סרוק באתר שלו:

הרב יצחק ברדא - מוסדות יצחק ירנן

בלי שכתוב את החלק בטוש"ע שדנים בו

או שתתמצת לי מה הוא אומר. שאין חיוב? אף אחד לא טוען שיש חיוב.

עמוד רלב

ברור שאין סתירה בין הקבלה לעיקר הדין.

אגב, לשיטתו מה הוא אומר בזקן? הוא סובר כמו הרב שריה?

מה? שהרב שריה התגלח?

הוא אמר לתלמידיו לא לחקות אותו..

פשוט השאיר רק את עיקרי השיער.

שאלתי אם מה שהוא אומר על הפאות, שזה כמו רבנו יונה (ולא עיקר הדין שצריך אורך מסויים) תקף אצלו גם לגבי הזקן

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה