המוות הפך בן בית. קצר ללא הרף. עם הגשמים הראשונים היו אנשים נפגשים ברחוב, מהרהרים בקול רם "מי בתור" ?
תוך חודשיים נקצרו גם שני האחים ליקרמן, שניהם במרחק של כמה שעות. גם האב לא הוציא שנתו. נקטף אף הוא. מנדל פלמן קבר שבעה ילדים, אחד ניצל, אך גם הוא נקטף מתחת לחופה. נהוג היה בכפר (מספרת רבקה גרינקר) להעמיד חופה במרכזו, ליד בית הכנסת. השמחה היתה כללית, הכל לבשו חג, בגדי שבת, והנשים ליוו את הכלה בשירה ובמחול. עוד בני הזוג עומדים מתחת לחופה, אחזה את החתן צמרמורת, ועינם המנוסה של בני יסוד המעלה הבחינה באסון האורב בפתח. על דעת הרב והמחותנים הוחלט שלא לערוך קידושין, ליבם לא נתן לאלמן את הנערה ביום נישואיה. בטרם האיר השחר נפח החתן נשמתו, ואימו השכולה התייפחה: "שפכתי דמעות בפני ארון הקודש: אב הרחמן, שישה לקחת, היום זכיתי להביא את יחידי לחופה, אני מזמינה אותך לשמחתנו..."
(ישראל תרמ"ב)