החיים קשים גם ככה. יותר נכון- בעיקר ככה...

אוך. איך היה לי אומץ לקחת משימה כ"כ כבדה ועכשו אין לי את העצבים לומר לכל מי שתכננתי.

זה כמו פרידות רק בלי להפרד. בלי סוף.

לא יהיה לי לב לחתוך בשידוכין...

אוי טאטע. עכשיו אני בלופ של לקחת את הטלפון ולהתחרט.

אולי המחדל הנכון זה סמס?

צריך להשקיע בסמס טוב. כזה איכותי.

שיואו אלהים.

מחכה לטלפון אחד שיביאא כמה שיביאו באמת חלק ראוי כל השאר זה התלבטות רצינית אולי כדאי בכלל ביום עצמו בלבד?

דחיינות דחיינות. בואי נאמר שיש דחיינים . זה לא נכון תכונות זה דבר הרבה יותר מורכב מאשר להדביק אותם כאופי אישי. אם יש- אז אני ממש דחיין....

וחו"מ, אני צריך חֶברה בחיים הללו...

ושיואו אלקים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול